אקדח מים

איפה איפה איפה העוגה. ג'וני ליידון דופק מבט ברמבו, המנהל האישי שמלווה אותו כבר 30 שנה, ומנסה להבין איך מתחילים את היום הזה. בוקר מעונן מדי במנהטן, רק לפני כמה שעות סיים שעתיים וחצי מסעירות מול אולם מפוצץ, ובערב יש לו על הראש עוד הופעה סולד־אאוט.

ואיפה העוגה. והקפוצ'ינו. והסיגריה של הבוקר. אבל אין שנייה לנוח. גם בגיל 54 ליידון מרגיש שהוא חייב להפיץ את הבשורה שלו. הוא עדיין רעב, למרות שהוא משתכן בסוויטה במלון סופר־סופר מפואר, שנייה מהסנטרל פארק, משהו שלא מזכיר בכלום את החדר העלוב במוטל שחלק יחד עם סיד וישס ערב ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס ב־1978.

ברווח הצר שבין שדות הסוכר של אלטון ג'ון, מזווה השנדי של רוד סטיוארט ויערות המייפל של ניל סדקה, ינחת ליידון בפעם הראשונה בארץ להופעה אחת. זה יקרה בגני התערוכה ב־31 באוגוסט במסגרת פסטיבל 'הייניקן מיוזיק קונפרנס', לצד אל.סי.די סאונדסיסטם ולפטפילד. ליידון מגיע יחד עם Public Image Limited, להלן פיל, ההרכב שהקים אחרי פירוק הפיסטולס.

18 שנה פיל לא ניגנו ביחד. קאמבק הוא קאמבק הוא קאמבק וכולם כבר תרמו במשרד. אבל החזרה של פיל נראית, נשמעת ומריחה אחרת. הנשק הוא החשק, מתברר. ליידון עדיין רותח על הבמה, כאילו כל השנים שחלפו היו הכנה לפיל המעניין שהוא עכשיו. ההופעה שלו היא לגמרי לא העלאת גירה נוסטלגית. זה רוק חכם, מגוון ויצירתי, שמקבל על הבמה צורה ונפח של מסע מוזיקלי מרבה־צבעים. אבל עזבו, למה לעשות ספוילרים. יש כמה דברים חשובים לדבר עליהם.

"סיד וישס מאוד חסר לי", מספר ליידון, "עשינו דברים מקסימים ביחד. ניגנו ברכבת התחתית. היינו כל כך גרועים ששילמו לנו כדי שנשתוק. זה היה קורע. המוות שלו היה טרגדיה אמיתית. אבל מה לעשות, הוא היה טיפש כמו ידית של דלת".

הראיון המלא עם ג'וני ליידון - בגיליון "שבעה לילות" החדש