כמה מטלטל הפער בין היופי והטוב שיש בט"ו באב
לבין מקורו.
הנה החג עצמו. אמצע הקיץ, הכרמים עולים על גדותיהם בשפע של אשכולות, אפשר להריח את המתק, אור של אחר-צהריים, נשים צעירות לובשות לבן, מחוללות בכרמים. הן רוקדות, משוחררות, שמחות ונרגשות.
| שו"ת |
|
| הרב, מה זאת אהבה? / ynet |
|
לקראת ט"ו באב נשאל הרב יובל שרלו האם רגש שמבוסס על מראה חיצוני הוא פסול, והאם התורה מבקשת מאיתנו להגיע לאהבה רק על בסיס רוחני ולא פיזי? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אולי בסוף הערב הן תמצאנה בן זוג. ט"ו באב הוא יום טוב במשמעות הראשונה של המילה. מעניין שהמשנה מאפשרת ליום הזה להיות לא רק קליל ושמח, אלא משמעותי גם בנפש פנימה, כאשר היא מצרפת אליו את החג הקדוש מכל: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים".
אלא שהקסם המהלך על החג הזה מכסה על זוועה גדולה. זוועה שהיא גם פרטית וגם ציבורית. הנה מה שקורה במישור הציבורי: שבט בנימין נלחם בשאר השבטים. שולפי החרב, כך מסופר בשופטים, משחיתים בבני ישראל "עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ". זה בנוסף ל-12 אלף שכבר נהרגו. בסיבוב השני, הקב"ה נוקם את נקמת בנימין: 25 אלף הרוגים. חוץ מזה "גַּם כָּל-הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת, שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ". מלחמת אחים שבה יהודים הורגים עשרות אלפי יהודים.
אבל יש גם את הזוועה הפרטית, שקדמה לכל זה: איש זקן מבנימין מציע שיאנסו את הבת הצעירה שלו (הבתולה כמובן) במקום את האורחת, אבל זה לא הולך. והאורחת, שהיא פילגש, מוצאת החוצה אל השכונה: "וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה". בבוקר, כשנפתחות הדלתות היא נמצאת: "נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף".
כאשר חז"ל מנמקים את הקשר שבין הזוועות שבסיום ספר שופטים לבין ט"ו באב הם אומרים שזהו יום בו "הותרו השבטים לבוא זה בזה". רק הטרגדיה הציבורית של מלחמת האחים נזכרת, האירוע שגרם לה הזאת נאלם.
אבל אם ניתן עוד מבט אל האופן שבו בחרו השבטים לסיים את העימות בינהם, יתבהר שהוא נקשר לא למלחמה אלא למה שגרם לה. פילגש בגבעה וט"ו באב הן שתי תמונות קוטביות ביחס לנשים: הפילגש מוצאת החוצה באמצע הלילה לבד. באפלה היא נאנסת באכזריות. לעומתה, בנות ישראל באור היום, בקיץ בהיר, מרגישות בטוחות בכרמים, בשדות, במרחב הפתוח. בליל האונס היתה הפילגש לבדה בין גברים, בט"ו באב נקהלות הנשים בְביַחד מעצים. הן לובשות לבן המסמל את טהרתן הראשונית בעיני עצמן ובעיני הקהילה, לעומת הפלגש שעליה מסופר שזנתה. הן מחוללות ביחד, הן מרגישות בטוחות בגופן. הן שמחות בו.
ט"ו באב מחזיק גם את הטראומה הנשית וגם את המענה הנכון לה. נשים נאנסות, מבותרות, כל מה שמחוץ לבית יותר מדי פעמים מאיים ומסוכן. התשובה (הציונית!) ההולמת
היא להפוך את המרחב הציבורי לכזה שטוב לנשים בו, שלא רק שכלן והמקצועיות שלהן מקבלים בו מקום, אלא גם התנועה בו רחבה ומלאה. מידה כנגד מידה.
אני חושבת לעצמי מתי בדיוק התקיים המנהג הזה בפועל? מתי נגנז? ואיך אפשר להחזיר את רוחו אלינו. לרגע, בולטת מילה חדשה בסוף המשנה בתענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב". חז"ל מדמיינים את הימים הטובים שהיו. היו ואינם עוד. אם החכמים נזכרים בנוסטלגיה בימים הטובים ההם, לנו אסור לוותר. אנחנו צריכים לחזור אל החופש הזה שניתן לנשים. הגיע הזמן לחזור אל המילים בשופטים: "יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת".(שופטים כא), ואם הבנות בשילה רקדו בכרמים, מי יודע איפה עוד זה יכול לקרות?!
- חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר אילן, עמיתת מחקר ומנחת בית מדרש "חידר משלך"
במכון הרטמן ובית מדרש "אשה אל אחותה" במרכז יעקוב הרצוג.
