בלי חשבונות: "פרגנתי לבעלי נסיעת עסקים"
"אני מסתובבת עם פנקס בכיס הסינר הפרחוני ורושמת כל מה שאני עושה בבית בזמן שהוא 'מטייל' באמריקה? מה פתאום?" מיכל פרץ, אמא לחמישה, חד הורית לשבועיים וחצי, מתחשבנת
פרגנתי לבעלי נסיעת עסקים, משולבת בביקור משפחתי ונשימת אוויר צח של אמריקה הדרומית. להסתדר שבועיים וחצי בלעדיו, בימי החופש הגדול, ועוד בעיצומם של שיפוצים בבית? קטן עליי! ולא, אין לי כל כוונה להלך עם פנקס, התחוב בכיס סינר המטבח הפרחוני שלי ולערוך רשימת התחשבנות נוקבת על כל פעולה אותה אני נאלצת לבצע בגפי, כי בשבועיים (וחצי!) הקרובים אני על תקן חד הורית זמנית.
שייסע, שייהנה, שיראה עולם ותרבויות שונות, שיטוס בטיסות אל על וטיסות פנימיות, והפלגות, ורכבות, וירכוש מזכרות ומתנות, בזמן שאני נשארת כאן בארץ ופותחת שירות הסעות לקייטנה-בריכה-חוג-חבר-פעולה בסניף עד חצות-רופא-וקורס שחיה של הבת.
דווקא יגעתי ומצאתי כמה צדדים חינניים בנסיעתו. אני יכולה למשל, לקום בבוקר סתורת שיער, האיפור ששכחתי להוריד אתמול בלילה מרוח על פני ומשווה לי מראה בסגנון ערפדי, ואני מארגנת את הסנדוויצ'ים לקייטנות, כשאני לבושה בטרנינג מהוהה וחולצה לבנה, משמינה בטירוף, מודעת בכל צעד למראי הלא מחמיא בעליל ונהנית מכל רגע.
"את האמא הכי יפה בעולם!" מתחנפת אליי ביתי בת החמש וזוכה למטר נשיקות מאימה המוזנחת להפליא בשעת בוקר מוקדמת.
אני גם יכולה לצפות בסדרות תת רמה להחריד מדי ערב, ללא ייסורי מצפון, לנהל שיחות נפש קולניות, תוך התפרצויות צחוק רועמות עם חברותיי הטובות, כשאני רובצת על הספה במרכז הסלון המבולגן.
שלא לדבר על השיחות עם הבעל, שמאז התקופה הפרה-היסטורית, בה היינו צמד חמד רווקים ודאגנו לפרנס בכבוד את חברת הסלולאר משיחות ליליות עד אור הבוקר, לא שוחחנו בכזו שמחה זה עם זו.
עוד לפני הנסיעה המדוברת, כשידעתי שמצפות לי שתי שבתות תמימות אותן נעביר בלעדיו, החלטתי לנצל את חוסר התלהבותו מנסיעות לשבת מחוץ לבית והרמתי כמה טלפונים לשתיים מחברותיי הטובות, מנחיתה עליהן את עצמי ואת חמשת ילדיי לשבת בקרית ארבע.
"לא יהיה לך קשה לנהוג לבד עם כולם?", "הדרך ארוכה ורצופה בכפרים ערביים!", "את לא מפחדת?", "אולי תישארי בישוב. השכנים יארחו אתכם לסעודות", סקרו אותי השכנות הרחמניות במבטן.
"יהיה מעולה. כבר השיגו לנו דירה גדולה", נפנפתי אותן מעליי וכבר עמדתי מול מזוודת הענק שלנו, דוחפת לתוכה שלושת-רבעי תכולת הבית.
וכך, בעודנו עמוסים לתפארת בסדיני גומי למיטות (למפספסים היקרים שלי), מצעים ושמיכות (אני לא לוקחת סיכונים), ארוחת בוקר (כי מה, נרד לבית של חברתי המארחת בשעה שבע בבוקר של יום השבת, להכין קפה-שוקו-קורנפלקס וגמדים לקטן?), ארוחת נשנושים של בין ערביים (אותו כנ"ל), נסענו עם המון מצב רוח טוב (שהתאדה כעבור חמש דקות) מביתנו בשבות רחל, בואכה חברון עיר האבות.
"אמא, גרים כאן יהודים?" בדיוק עברנו את אל-חאדר, כשבתי תוקעת את אפה בזגוגית החלון.
"לא חמודה", רק אל-ערוב וחלחול ואנחנו בקריה. נשימות והרפיות, כמו שלימדה אותי פעם המורה ליוגה.
"אמא, מסוכן כאן?", אופס, איך שכחתי את בית עומאר. "חס וחלילה!" אני מתאמצת לשרבב חיוך מאולץ, תוך תפילה חרישית שהנערים מהכפר הצמוד, הפוסעים לצידנו בשולי הכביש, לא יחליטו לגלות שהמכונית שלי טרם מוגנה נגד אבנים.
הדרך ברוך השם, עברה בהצלחה וכבר אנחנו מתמקמים בדירת האירוח שסידרו לנו, מתנת השכנים שנסעו לשבת והפקידו בידינו דירת פאר מצוחצחת. חלומה (השנוי במחלוקת) של כל אישה מתארחת.
חיש קל שולפים ילדיי את כל הצעצועים מחדרי הילדים, עורכים סיור קפדני (וחטטני) ברחבי הבית, בזמן שאני מציעה את המיטות, מנסה להתאפר, להתלבש, להלביש, לעשות צמה סינית לבנות ולצרוח על הבנים שיפסיקו לרוץ בין כל הקומות בחדר המדרגות וכבר כולנו נאספים לסעודת ליל שבת שבמחציתה הראשונה אני נאלצת להתנצל על צווחותיו הבלתי פוסקות של הקטן שלי, שכנראה העייפות, המקום הזר וגעגועיו לאביו עשו את שלהם, ובמחצית השנייה של הערב העולל נרגע וקורא לבעל הבית "אבא".
בדרך חזור, אחרי שצלחתי בכבוד שבת שלמה עם חמישה ילדים נמרצים, ערה מ-06:10 בבוקר, ללא דקת מנוחה בצהריים, משאירה בעמל רב דירה מצוחצחת ומבריקה ושוכחת בה מחצית מחפצינו, נלחמת בחגורות הבטיחות הרבות באוטו ונוסעת במהירות 30 קמ"ש כל הדרך מחוסרת הפנסים ומלאת הפיתולים, עודדתי את עצמי, שרק עוד כמה דקות וכולנו במיטות.
אבל אז, כמו דובדבן על הקצפת, נתקענו במחסום "חיזמה" שעה וחצי ובאותו רגע בו אחרון הילדים שישן ברכב התעורר ופרץ בבכי, גמלה בליבי ההחלטה להסתער בבית על הפנקס הדמיוני שבסינר (הדמיוני! מה, באמת חשבתם שיש לי סינר פרחוני?) ולערוך לבעלי רשימת התחשבנות ארוכה, מפורטת, כנה ונוקבת, אודות מצבי העגום.
שיידע לו, שיתבשל במיץ של ייסורי המצפון, שיתהפך בלילה מצד לצד, שישבור את הראש כיצד ניתן לפצות את אשתו האומללה, שיסמס לי כל חמש דקות "סליחה אהובתי, אני מבטיח לקצר את הנסיעה בשבוע", שיתעקש לשלוח אותי לחופשה בלונדון אצל הדודה, בזמן שהוא מטפל במסירות בילדים-כביסות-כלים-בישולים-חיתולים-שירותי הסעות לבריכה-עמידה בתורות ארוכים בחנות ספרי הלימוד.
ועד אז, אחרי שהורדתי את כל הכובעים שיש לי בפני נשות הקבע, נשות המילואימניקים, ולהבדיל, החד הוריות, מעניקה לכולן מדליית צל"ש דמיונית, אני מבטלת בזריזות ובנחישות את ההזמנה לשבת הבאה, משחילה עצמי לטרנינג הדהוי, משתלטת על הספה בסלון המבולגן ומחכה להזמנות. שכנות רחמניות, ראו הוזהרתן.
- מיכל פרץ, אמא לחמישה ילדים, תושבת הישוב שבות רחל, עוסקת בתיאטרון.
אילוסטרציה
צילום: ablestock
מומלצים
