כל מי שמכיר אותי ויודע את דעותי ועמדותיי, יודע גם כי לא רק שאינני נמנה על מחנהו הפוליטי-מדיני של הרב יצחק שפירא מיצהר, אלא שאני בר פלוגתא חריף לגישותיו הפוליטיות והמדיניות. מספיק אם נזכיר את היחס למדינה, לכיבוד החוק, והתנגדות לכל גילוי של סרבנות בצה"ל כנושאים שבהם אני חלוק לחלוטין על עמדות הרב יצחק שפירא. דווקא מפני כך אני מרגיש חירות לבקר בחריפות את מעצרו וצורת מעצרו של הרב יצחק שפירא,
שנעצר אתמול כאחרון העבריינים.
גם אם הוא לא נענה לזימונים לבוא ולהיחקר, עדיין רחוקה הדרך מלעוצרו בשעת בוקר מוקדמת על ידי עשרות שוטרים, כאילו יש חשש אמיתי שהוא יברח, יתחמק או יתנגד למעצר בכוח. נזכרתי כי רק לפני כחצי שנה נעצר הרב באופן פומבי ומשפיל והובל כבול באזיקים לבית המשפט בחשד למעורבות בהצתת המסגד בכפר יאסוף. הגשתי אז שאילתא דחופה לשר לביטחון פנים ושאלתי הייתכן? כך עוצרים רב בישראל? מדוע אזקוהו? האם אלה הן ההנחיות? לזכותו של השר יצחק אהרונוביץ אציין כי הוא לא הגן על המשטרה ואף אמר כי הוא היה נוהג אחרת ולא אוזק את הרב. כנראה שהמסר של השר לא עבר לאחרון השוטרים.
מעצרים בסגנון המערב הפרוע רק מעצימים את הנעצרים, הופכים אותם לגיבורי תרבות ול"קדושים" שראוי להגן על כבודם. השב"כ והמשטרה הצליחו להפוך את הרב יצחק שפירא לרב גדול ומשמעותי, משפיע ומורה הלכה לרבים, שהרי אם לא כן מדוע התייחסו אליו כך.
ולעניין "הלכות הריגת גוי" שפורסמו בספרו של הרב שפירא – אינני רב ואינני מתכוון לריב עם אף רב. את זאת צריכים לעשות רבנים ולא חברי כנסת. אני מצפה כי בהלכות הקשורות להלכות מדינה, שיש להן השלכות על מעמדה של המדינה, על יחסי החוץ שלה ועל היחסים בין העם היהודי לעם הערבי, תפסוק הרבנות הראשית לישראל. פסקים מעין אלה יכול גם שיינתנו על ידי הצמרת הבוגרת והמקובלת של הציונות הדתית (הרב שאר ישוב כהן, הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב צפניה דרורי ועוד).
לא ייתכן שכל רב גדול כקטן, מבוגר או צעיר יקח לעצמו חירות לפרסם הלכות מדינה שיש להן משמעויות מרחיקות לכת. בהלכות מדינה צריכים לעסוק אך ורק רבנים שיש להם אחריות כלפי המדינה, על כל היבטיה ועל כל המשמעויות וההשלכות הרבות שיש לפסיקת הלכות בעניינים אלה. בגולה יכול כל רב קהילה לפסוק הלכה לקהילתו. במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, צריכה הפסיקה להישאר ברמה הממלכתית והלאומית.
כפי שציינתי, אף שאינני רב, בטוחני כי "לדרכי שלום" יש משקל משמעותי ליחסים של מדינת ישראל עם אומות העולם ובכללן הערבים והפלסטינים. השאלה מתי מותר להרוג גוי–ערבי ומתי לא, באילו נסיבות, באיזה מקום ובאילו תנאים, היא שאלה הלכתית שחייבת לקחת בחשבון גם את ההיבט הממלכתי והלאומי, ואין היא עומדת בפני עצמה מנותקת מהמציאות של היותנו מדינת חוק שרוצה וחשוב לה להיות מקובלת כמדינה נאורה במשפחת העמים. למעמדה של ישראל בין אומות העולם יש משמעות ביטחונות אסטרטגית מהמעלה הראשונה. אני מקווה שגם רבנים שאינם מכהנים בתפקיד ממלכתי יודעים זאת.
גם אם יגידו לי שפסיקת הרב שפירא היא הלכה צרופה, למדנית ותיאורטית בלבד, ואיננה הלכה למעשה, אומר, שבעניין זה חשובה הבנת הקורא ולא חוכמת הכותב. מהי הערבות לכך שהקורא התמים לא יבין את הדברים כפשוטם ויעשה חלילה מעשה?
ייתכן שהתופעה שרבנים חסרי סמכות ומעמד ציבורי ולאומי עוסקים בהלכות ציבור, באה על
רקע הימנעות הרבנות הראשית והצמרת הרבנית של הציונות הדתית מלפסוק הלכות בשאלות ממלכתיות ולאומיות. אשר על כן ראוי לקרוא לרבנים הראשיים, למועצת הרבנות הראשית, ולמנהיגי הרבנים הציוניים הדתיים, ליזום פסיקה הלכתית בשאלות ממלכתיות על מנת לא להשאיר זירה זו ריקה ופנויה ליוזמות אישיות של רבנים כאלה ואחרים, חשובים ככל שיהיו.
זוהי גם הזדמנות מצוינת לרבני צוהר, המאגדים כ-300 רבני ציונות דתית, לקחת יוזמה הלכתית ולהתחיל לפרסם הלכות הקשורות להתנהלות המדינה ברמה הלאומית והממלכתית. העובדה כי מדובר בגוף רבני כל כך גדול ומגוון, מבטיחה כי הפסיקה תהיה אחראית כלפי המציאות - אנו מנהלים כאן מדינה ולא קהילה בגולה.
