"ילד מופרע. אתה צריך פסיכולוג"
העולם מלא מבוגרים שעבורם ילדים הם מטרד בלתי הכרחי, מציק ומעצבן, טוענת אריאנה מלמד ונלחמת על זכותם הבסיסית של ילדים להשפריץ מים בבריכה
אבל בשבת ההיא הם הפרו את ההבטחה עוד לפני שהספקתי להיכנס לקצב, ושניהם עמדו על שפת הברכה הלא-מגניבה-בכלל וקראו, אמא בואי מהר. משהו קרה. "משהו" הוא תמיד שם קוד לאשר אי אפשר לתאר במילים מחמת הבהילות וההתרגשות: סט כוסות נשבר לו מעצמו, המחשב קרס אחרי שהועמס במשחקים זדוניים עם וירוסים, הצפה באמבטיה, ברך פצועה, חלילה? סקרתי אותם: לא היו חבלות נראות לעין ותיכף ומיד הוברר שהמשהו לא קרה להם ובעצם הוא ממשיך לקרות ועלי למנוע אותו. הלכתי איתם איפוא אל המשהו והתברר שמדובר במישהו. ליתר דיוק, מישהי ומישהו.
המישהי היתה אישה נאה מאוד, כבת שלושים לערך, מזן הנשים שעולמן קורס כשהן מגלות פגם בלתי נראה לעין בפרנץ' מניקור באגודל. כל חיי לא הבנתי נשים כאלה וידעתי בבירור שלעולם לא ארצה או אוכל להידמות להן, לפחות לא בגלגול הנוכחי. המוקפדת – נקרא לה כך גם בהמשך – רכנה לעברו של מישהו וצרחה במלוא ריאותיה ומה ששמעתי היה בערך כך: מה אתה חושב לעצמך, שמותר לך הכל? מי אתה בכלל? חתיכת ילד מופרע! אתה צריך פסיכולוג!
המישהו, נמען הזעקות, היה ילד רוחף מקור ופחד, בערך בן שבע. הוא עמד בראש מורכן וספג את הדציבלים ומלמל, אבל אבל אבל. המוקפדת לא שמעה אותו בתוך השאון שהקימה והמציל היה עסוק בהפרדת שני מתבגרים שהתקוטטו בעמוקים.
היה ברור שהמוקפדת היא לא אמו של הילד. למשמע הצעקות, שתי כפות ידיים קטנות השתחלו לתוך אלה שלי וזה לא היה גילוי חיבה פתאומי, אלא צורך בסיסי בהגנה של מבוגר מפני עולמם של מבוגרים אחרים. אמא, תעשי משהו, לחש הגדול.
לפעמים אני רואה הורים צורחים על ילדיהם בקולי קולות וגוררים אותם במשיכות זרוע מפחידות כשהללו הופכים בלתי נסבלים בעליל או שלהורים דחוף מאוד להוציא עצבים על מישהו נמוך קומה ולא בליגה שלהם. בצער וכאב, לעולם אינני מתערבת במצבים כאלה, ואם הם מאוד קיצוניים אני מציעה עזרה, בשקט ובנחת, מתוך ידיעה שיכעסו גם עלי, אבל תמיד מתוך תקווה שאפשר לעזור. המצב שונה כשמבוגר שאינו הורה מוצא לנכון לצרוח על ילד שאינו שלו: שם, כאדם הגון, אני חייבת להתערב בדיוק כמו שהייתי מתערבת בכל מצב בו חזק מתעמר בחלש, עוד לפני שמבררים אם לחלש "מגיע" שיתעמרו בו.
סליחה גברת, פניתי אל המוקפדת, את צועקת ומפחידה את הילד. אני? זעקה בעלת הריאות המפותחות. אני מפחידה? חוצפנית אחת, איך את מדברת. את יודעת מה הוא עשה לי?
מה הוא עשה לך? תראי מה הוא עשה, זעקה בנימה של קוזק שנגזל. תראי, תראי, זעקה שוב ונופפה בעותק של הואוטוביוגרפיה החדשה של גילה אלמגור. הרס לי את הספר, זה מה שהוא עשה! יוצא מהמים, משפריץ לכל הכיוונים, תראי בעצמך, הנה.
ואני רואה, ובאמת כמה עשרות עמודים של הספר רטובים, אבל זה וודאי ניתן לתיקון אפילו במקלחות הסמוכות לבריכה, שם יש מתקן ייבוש ידיים שכזה. רק צריך להניח את הספר מתחתיו, אני מציעה לה.
זה היה לא בכוונה, התערב הילד שנראה קצת פחות רועד וקצת יותר מחוזק כששתי בוגרות דנות בעניינו.
מה לא בכוונה, זעקה שוב המוקפדת. שלוש פעמים הערתי לך! אם היית הילד שלי אוי ואבוי היה לך!
בשלב הזה ילדיי צופים בשקט בנעשה ואני חושבת לעצמי שאוי ואבוי היה לכל ילד לו היה של המוקפדת והתיז לה מים על הספר, כשהיא יושבת במרחק מטר וחצי משפת הבריכה באיזור הרדודים וילדים יוצאים ובאים וקופצים ומממשים את זכותם הטבעית להשפריץ.
אמרתי לילדיי ולילד הזר, לכו בבקשה לשחק יחד. יש כאן ענין של גדולים. הם נענו בחפץ לב.
סליחה, אמרתי למוקפדת, אם יש לך טענה כלפי הילד, מה שנכון לעשות הוא לפנות לאמא שלו, אבל בטח לא לצעוק עליו. מבחינתו את אשה גדולה ממנו פי שניים, זרה ומפחידה, והצעקות שלך ושמות התואר הם בדיוק אותה אלימות מילולית שכל הזמן מלמדים אותו לא לנקוט בה - ומה עשית חוץ מלאיים עליו?
בשלב זה שנאתה של המוקפדת יצאה לה כבר מכל הנקבוביות. מי את בכלל, התריסה, שתגידי לי איך להתנהג ומה לעשות?
אני סתם בן אדם, אמרתי לה ורק בגלל שיש לי ילדים אני יודעת שהם פוחדים ממבוגרים זרים, אפילו מנשים נאות כמוך, ברגע שהמבוגרים האלה מתחילים לצעוק.
אבל הוא הרס ת'ספר, אמרה.
והצעקות שלך פתרו את הבעיה? שאלתי.
אז מה את רוצה, שאני אטריח את עצמי לחפש את האמא שלו כשהוא מתנהג כמו... כמו... ידיה המטופחות חיפשו באויר את המילה המתאימה.
כמו ילד? הצעתי.
אבל רק פה היתה מיטת שיזוף פנויה, אמרה, מה את רוצה שאני אעשה?
שום דבר, אמרתי. רוצה לעבור לאיזור נעים יותר? נעזור לך. שרקתי לבכורי, ויחד עם הקטנה והילד הזר הם התייצבו, נוטפים ונזהרים לא להשפריץ על ספרים. ראשית, ביררתי שאמו של הזר במקלחות ואמרתי שאלך לדבר איתה עוד מעט, אבל בינתיים יש משימה משותפת לארבעתנו: מעבירים מיטת שיזוף.
וזה מה שעשינו: העברנו את המוקפדת והמיטה לאזור שכולו מבוגרים שחשוב להם לא להשפריץ כשהם שוחים ובכורי אפילו התנדב באדיבות לקחת את התיק שלה, שלא יהיה לה כבד. ואני יעזור לך, אמר הילד הזר לבכורי.
אבל בזה לא כילינו את מאגר הזעם של המוקפדת. בפעם הבאה אני אראה לך מה זה, נזפה בילד, כבר בטונים מאופקים יותר, כשמיקמנו את המיטה בדיוק היכן שרצתה.
לא, אמרתי לה, בטון הכי מקפיא שאני יכולה לגייס, בפעם הבאה את לא תפריעי לילדים באיזור שלהם, ועד הפעם הבאה יש לך המון זמן לחשוב על ההישג שלך היום: הבהלת ילד. עכשיו את מרוצה?
ובמילים האלה נפרדנו כי לא היה טעם להסביר או להמשיך לדבר. העולם מלא מבוגרים שעבורם ילדים הם מטרד בלתי הכרחי, מציק ומעצבן. אני רק רוצה להאמין שהעולם מלא גם מבוגרים כמוני, שיתערבו כדי להגן עליהם ממבוגרים כמו המוקפדת, ואחר כך יחזרו לשחות בשקט באזור של הגדולים.
