עוד מצעד גאווה, עוד פעם. בירושלים. כי צריך
אחרי הרצח במועדון בר-נוער, לפני שנה, היה זעזוע בציבור, היתה התגייסות כללית, וחשבנו לתומנו שמשהו ישתנה, שמעז יצא מתוק. אבל נראה שאפילו זה לא מספיק, כי היום אנחנו צריכים לצעוד ולהגיד "חבר'ה, איפה מה שהבטחתם?"
אני כותב את השורות האלה בתל אביב, אבל כשאתם קוראים אותן, אני כבר בירושלים. לא יודע אם שמעתם, אבל יש מצעד בירושלים. כן כן, עוד מצעד גאווה, עוד פעם, גם השנה, גם בירושלים.
לפעמים באמת נדמה כאילו כל מה שהומואים (ולסביות, ובי, וטרנס, וקווירים, ואינטרסקס, וכל מי שתומך בנו ובהם) עושים זה לצעוד. מתי יש זמן לעבוד ולהרוויח כסף, לגדל משפחה, לטפח זוגיות – כשכל הזמן צועדים? אפילו העורכת שלי, שאי אפשר להגיד שהיא חיה באיזושהי בועה ולא יודעת מה קורה איתה וגם אי אפשר להאשים אותה בהומופוביה, תהתה למה, אחרי חודש יוני מלא בגאווה, פתאום יש עוד מצעד.
אז מצעד בירושלים יש כל שנה, כי ירושלים היא עיר גדולה, שמכילה זרמים שונים ונהדרים של החברה הישראלית – גאות וגאים דרים בכפיפה אחת עם סטרייטים וסטרייטיות, דתיים וחילוניים, בני שלוש הדתות, כולם יוצרים ירושלים שבה צריך לאפשר לכולם לחיות בצוותא. וכשזה לא קורה, צריך לעשות הפגנה, הוא מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.
צבעי הגאווה בעיר הבירה (ציור: רפי פרץ)
אני אחזיר אתכם שנה אחורה, ל-1 באוגוסט 2009. אני ביליתי ערב נהדר עם חברים בהופעה של רקדן מוכשר, וחבר, בשם הלל קוגן, כשהטלפונים התחילו לזרום על איזשהו ירי במקום של הומואים. בחדשות עוד לא דיווחו על כלום, האנשים מסביב לא ידעו והבלבול גדל. נסענו לכיוון מרכז העיר בחשש, ואז התמונה התחילה להתבהר כדרכן של תמונות בזירות אירוע: תחילה שני הרוגים, ואז ארבעה, ושוב שניים, ועשרות פצועים, ועשרה, וילדים, או נוער, או בכלל במועדון, או במועדון נוער, או אלוהים יודע איפה. והטלפונים מכל העולם בזמן שאני מנסה לברר פרטים ולראות מה קרה, וכולם שואלים אם אני בסדר, ואם אני יודע מה קרה ו...
את שאר השבוע אני כבר לא זוכר. נסחפתי למערבולת של פעילות וחוסר בשעות שינה שכמעט עלתה לי בעבודה שלי – מהמרכז הגאה בגן מאיר, לקפוץ לאיזה בית חולים בסביבה לראות אם צריך אותי, לעצרת, לסידורים, לשמור קצת על חברה שהייתה במרכז העניינים שם והיתה על סף התמוטטות, קצת איוורור לעצמי, והשיא – עצרת הזיכרון במוצאי שבת, שאולי לאחדים זכורה בתור הפעם הראשונה שנשיא המדינה נואם באירוע גאה, אבל לי זכורה בעיקר הפעם הראשונה שאמא שלי נוכחת באירוע גאה.
אבל לא רק נשיא המדינה היה שם, היו שם שרים, היו שם חברי כנסת. ולא רק שם. כל השבוע שמענו על פוליטיקאי זה או אחר שמתחיל פתאום לתמוך בנו. ואנחנו חשבנו – יכול להיות שהיינו צריכים רצח נתעב ומזעזע במועדון נוער בשביל שמישהו יתייחס אלינו?
אבל נראה שאפילו זה לא מספיק, כי היום אנחנו צריכים לצעוד ולהגיד "חבר'ה, איפה מה שהבטחתם?". אז נכון, יש ניצנים של שינוי. משרד התרבות (של לבנת) מימן אירועים גאים השנה, כמו אירועים אחרים ברחבי הארץ שהוא מממן. משרד החינוך (בידיו של סער) ממשיך בדרכה של תמיר ופועל ליצירת אווירה חינוכית מקרבת, תומכת ומאפשרת לבני נוער גאים, ואפילו ח"כ כמו עתניאל שנלר מנסים לעשות בדק בית ולראות על מה מדובר.
לשנות את חוקי האישות, האימוץ והפונדקאות זה תהליך לא פשוט שדורש עבודה פרלמנטרית, חקיקה וכדומה. אבל ציפיתי, יש שיאמרו "לתומי", שאחרי שגילינו שמילים והסתה נגד קבוצת אוכלוסיה לא מובילה "רק" למכות אלא גם לרצח, המצב יהיה טוב יותר, וגילויי ההומופוביה יתמעטו. אבל אז מגיע מישהו ומאיים על שתי נשים לסביות באוטובוס, או שחברת משחקים מרשה לעצמה לאסור על שימוש בתמונות של זוגות חד-מיניים בתחרות הפייסבוק שלה ואז משחררת התנצלות רפה ומכסתחת.
אז השינוי עוד לא הגיע, וכנראה, שכמו כל דבר במדינת ישראל, אני צריך לצעוק כדי שישמעו אותי ויעשו משהו – אז אני אצעד מחר. אני אצעד ממרכז העיר, איפה שגרים אנשים שאומרים לי כל הזמן שהאהבה שלי לא בסדר, בינות לרחובות היפים בהם יצאתי מהארון, ועד למשכן הכנסת, שם יושבים מי שאמונים על הזכויות שלי ואומר להם: דיברתם מספיק, עכשיו לעשות.
מצעד הגאווה הארצי, "צועדים לשוויון", במלאות שנה לפיגוע בבר נוער, יתקיים הערב בירושלים. הוא יתחיל בגן העצמאות ב-17:30 ויסתיים בגן הורדים מול הכנסת. בואו לצעוד, כי את, אני ואתה – שווים.
מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
