בימים אלה מתרחשת פעילות מדינית קדחתנית במטרה להביא את אבו-מאזן למשא ומתן ישיר,
תירוץ שיגרום לנתניהו להיכנע ללחצים ולהאריך את הקפאת הבנייה ביישובי היהודים. במסגרת פעילות זו נסע ראש הממשלה לרבת-עמון, כששני ה"חונכים" שלו בוחשים בקהיר (שמעון פרס) ובוושינגטון (אהוד ברק) כדי להביא להמשך האיוולת. נתניהו גם הביע נכונות להעביר שטח חיוני באזור בנימין לידי האויב, במטרה לסייע לבנייתה של עיר ערבית חדשה בשעה שהבנייה היהודית מוקפאת. האם לא הגיעה העת להתבגר מאשליות "השלום"?
מדינת ישראל והעומד בראשה נמצאים חודשיים לפני תאריך פקיעתה של ההקפאה החד-צדדית של הבנייה בירושלים, ביהודה ובשומרון, כלומר בלבה של ארץ ישראל. מלכתחילה לא היתה הצדקה למהלך זה, ובוודאי לא כאשר נעדר ממנו עקרון ההדדיות: הוא הוחל על יהודים בלבד, בשעה שהערבים המשיכו בבנייה חוקית ובלתי-חוקית בהסכמתה ואף בעידודה של ממשלת ישראל. ע"ע העיר הערבית רוואבי. ההקפאה אמורה להסתיים בעיצומו של חג הסוכות, יום י"ח בתשרי, 26 בספטמבר.
נתניהו קבע בעצמו את התאריך שבו תתקיים בחינת הבגרות שלו: בעוד 60 יום. הצומת שראש הממשלה עומד לפניו הוא צומת T: לכאן או לכאן, להיות או לחדול. המבחן הוא חד. אם יאמר "יש גבול" ויתפכח מתהליך ההתבטלות מפני האויב שהוכנס ללב ארץ ישראל בחסותם של שמעון פרס וחבורתו, אזי נדע כי בחר בדרכו של צ'רצ'יל, ולא בדרכם של הנסוגים והמובסים בידי אויביהם, כמעט ללא קרב. לעומת זאת, אם ימשיך את ההקפאה הגזענית של יהודים בלב ארצם, אזי נדע כי המפולת בוא תבוא, שלו ושל ישראל הציונית.
רבים לוחצים עליו להתקפל בנימוק שאם התהליכים הנוכחיים (?) יימשכו, הם יובילו לפיצוץ. האומרים כך מתכוונים למצב של היעדר יוזמה ישראלית. אך האמת הפוכה. מצבה המסובך של ישראל מבחינה צבאית ומבחינה מדינית הוא תולדה ישירה וצפויה מראש של התהליך שאותו יזמו דווקא גורמים ישראליים: "תהליך השלום", שבו המרכאות משמעותיות יותר מהשלום. "תהליך השלום" ו"פתרון שתי המדינות" הם עגל הזהב שסביבו מרקדים כוהני דת השלום כבר 17 שנים, ללא הערכת סיכונים מראש וללא בחינה מחודשת של המצב. מה עוד צריך לקרות כדי שאותם נביאי השקר יתפכחו?
יש הרואים בשני העשורים האחרונים חלון הזדמנויות היסטורי שנפתח עם קריסתה של ברית המועצות והעלייה הגדולה והאיכותית לישראל בתקופת כהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלה. למרבה הצער, חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח בתקופת שמיר נשבר בידיהם של רבין ופרס, שבחרו בהרפתקת "השלום" במקום להמשיך את תנופת העלייה והשגשוג שהחלו בימי שמיר. כאשר רבין החל להבין שהוליכו אותו שולל, קרה מה שקרה.
המציאות בחלקת אלוהים הקטנה שלנו ב-2010 אכזרית לאין ערוך מהמציאות של ראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת: לא עוד ימי העלייה והבנייה, אלא פירות הבאושים של אוסלו, של רבין ופרס ושל ממשיכיהם ברק, שרון ואולמרט, המוראות של מלחמת אוסלו ושל המלחמות הכושלות שבאו אחריה, וחרפת הגירוש מרצועת עזה ומצפון השומרון.
לכן, חובה להפסיק את "תהליך השלום" הנוכחי, להיפרד מהשקר ומהאיוולת של "פתרון שתי המדינות", לקחת פסק זמן ממושך למחשבה, ולהבין ששלום בארץ ישראל לא יהיה בדורנו, בוודאי לא אם יתבסס על דבר והיפוכו, שלום ומדינה פלסטינית. שני אלה אינם יכולים להתקיים זה בצד זה. ולשואלים - מהו הפתרון שאתה מציע? אשיב שגם באין פתרון עכשיו אין הצדקה לבחירה במסלול שמשמעותו התאבדות.
מבחנו של נתניהו טמון ביכולתו לומר סוף סוף את האמת לציבור בישראל: "תהליך השלום" מלכתחילה לא היה מציאותי, ונשען על יסודות לא-יהודיים, לא-דמוקרטיים, לא-ציוניים, לא-מוסריים. הקפאה וגירוש של יהודים כדי להקים מדינה לאויביהם אינה מתכון לשלום. ישראל זקוקה למנהיגות דוברת אמת, המציגה בפניה את המציאות, קשה ככל שתהיה.
ד"ר רון בריימן כיהן בעבר כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
