ווין באטלר. שירה מדוכאת-היסטרית צילום: Getty Images imagebank
הלהקה שואלת את מה ששכחנו לשאול: למה העולם שלנו נראה ככה ומה קורה לאנושות שחיה את רוב שעותיה במקום שכולו אשליות והשתקפויות כמו האינטרנט"
כשארקייד פייר כותבים על המלחמה בעיראק, על מטיפי הנצרות שדומים יותר לפרסומות של מזון מהיר מאשר לאנשי רוח, על החיים בפרברים האמריקאיים בשנות השבעים, אנחנו מזדהים. מה זאת אומרת, הרי היינו שם. אנחנו מכירים יותר שמות של נשיאים אמריקאיים מאשר ישראליים. בתיכון למדנו מה עשה רוזוולט בזמן הניו דיל ואת מי שיחרר לינקולן, אבל לא מה עשה לוי אשכול"
לקראת צאת אלבומה השלישי של ארקייד פייר, בודק גיא חג'ג' מה סוד הקסם של הלהקה הקנדית, שהפכה ללהקה החדשה החשובה של שנות האלפיים. בין אם זה הנסיון לחיים אנושיים בעולם פחות אנושי או השימוש באמריקניזציה כמטפורה לקיום
יש שאלות שקל לשכוח מהן, להשאיר אותן פתוחות ולהתעלם מהן. מה ההמבורגר הזה באמת יעשה לגוף שלך, למשל, או מתי בפעם האחרונה באמת בכית, באמת התרגשת. אנחנו דוחקים אותן לקפלי הבגדים ומנסים להתעלם מהן עד שאנחנו שוכחים שהן שם, ונשאר רק גירוד טורדני שלא פוסק, ששכחנו כבר ממה הוא התחיל, לא כל שכן איך לרפא אותו.
ארקייד פייר. מדברים על הפרברים אבל לא באמת (צילומים: Gettyimages)
לפני שמאזינים לאלבום החדש של Arcade Fire, ומגבשים עליו דעה, צריך לענות על שאלה חשובה: למה אנחנו כל כך להוטים לדעת איך האלבום החדש של ארקייד פייר. מה הפך את הלהקה הקנדית הזו, שהייתה יכולה בקלות להתגלגל לשולי הדרכים של ההיסטוריה ולהישכח, ללהקה החדשה החשובה של העשור המתחלף, אחת היחידות שאלבום חדש שלה הוא עדיין אירוע תרבותי ולא סתם עוד קליק אגבי על הטורנט.
אלבום הבכורה של ארקייד פייר, "Funeral", נבחר בסיכומי עשור רבים בעיתונות וברשת לאלבום העשור, וגם כשלא נבחר למקום הראשון ("Kid A" של רדיוהד חטף ממנו פעמים רבות, ובצדק מסוים, את הבכורה), דורג במקום הגבוה ביותר מכל שאר אלבומי הבכורה, כולל "Is This It" של הסטרוקס.
מהאלבום הראשון: "Rebellion"
"Funeral" יוצא דופן לא רק כי הציג להקה חדשה שנשמעה מגובשת ומרתקת, ושילבה בין רוק גיטרות שאוזנינו צמאו לו לבין השפעות פוסט-פאנק ורוח של להקה צוענית. הוא יוצא דופן כי הוא אלבום מכאיב ועצוב בצורה יוצאת דופן, ועדיין הצליח לרומם את הרוח, להרחיב את החזה בהתפעלות, ולהשיב אותנו אל המציאות חיים יותר.
למאזיני ומבקרי העולם המערבי מגיעה טפיחה על השכם על כך שידעו לזהות את האלבום הזה בצאתו כאלבום מופת, ולא נתנו לו להתגלגל ברחובות צדדיים כתופעת קאלט שולית (כמו אחת מאמהותיה הרוחניות, Neutral Milk Hotel). במהרה הגיע גם החותם של אלוהי הרוק האלטרנטיבי, דיוויד בואי, שזיהה מוקדם את הגדוּלה של הלהקה, המליץ עליה בכל הזדמנות והצטרף אליה על הבמה מספר פעמים.
כשהגיע האלבום השני, הציפיות כבר היו בגובה לווייני הריגול. המלחמה האמריקאית בעיראק הביאה את ארקייד פייר לכתוב אלבום אפוקליפטי, חברתי, פוליטי ונוקב, Neon Bible. הוא לא היה מושלם (במיוחד מבחינת המיקס, שהיה נוראי), אבל הוא עדיין הציג את הצליל הארקיידי המוכר, עם השירה המדוכאת-היסטרית של ווין באטלר. האווירה המלחיצה של "סוף העולם מעבר לפינה" הספיקה כדי שהמבקרים יצאו במחולות (חלקם חזרו בהם בסיכומי סוף השנה).
עולם מושגים אמריקאי
הדבר שהופך את ארקייד פייר לכל כך רלוונטית גם לנו, שיש לנו מלחמות חשובות וקרובות יותר מהמלחמה האמריקאית בעיראק או באפגניסטן, בכלל לא קשור ללהקה. הוא קשור אלינו. לתהליך האמריקניזציה שעובר על ישראל כבר כמה עשרות שנים יש צדדים רבים, חלקם ודאי טובים, חלקם נוראיים. אחד מהם, טוב או רע לבחירתכם, הוא שחלק עצום מהתרבות שהדור שלנו צורך הוא אמריקאי. הבגדים, המותגים, הספרים המתורגמים, המונחים, המוזיקה, ובעיקר הסרטים והטלוויזיה, שעיצבו לנו מבלי שנשים לב עולם מושגים אמריקאי להפליא.
לכן כשארקייד פייר כותבים על המלחמה בעיראק, על מטיפי הנצרות שדומים יותר לפרסומות של מזון מהיר מאשר לאנשי רוח, על החיים בפרברים האמריקאיים בשנות השבעים, אנחנו מזדהים. מה זאת אומרת, הרי היינו שם. היינו שם בסרטים של סקורסזה וג'ון יוז וטרנטינו וג'ארמוש ורידלי סקוט, חווינו את זה בעצמנו ב"עמוק באדמה" וב"מופע שנות השבעים" וב"סופרנוס" וב"דוסון קריק" ובספרים של פול אוסטר ופוקנר וג'ונתן פראנזן והמינגוויי. אנחנו מכירים יותר שמות של נשיאים אמריקאיים מאשר ישראליים. בתיכון למדנו מה עשה רוזוולט בזמן הניו דיל ואת מי שיחרר לינקולן, אבל לא מה עשה לוי אשכול.
עטיפת האלבום החדש. כובש פחות, אבל חשוב לשמיעה
לכן האלבום החדש של ארקייד פייר, "The Suburbs", מצליח להיות רלוונטי. למרות שמבחינה מוזיקלית הוא פחות סוער, פחות סוחף מקודמיו; למרות שהלחנים כובשים פחות, וחלקם דומים לשירים ששמענו בעבר (כולל לחן של "Halflight", דומה בצורה כמעט חשודה לשיר "אמריקה" של פורטיסחרוף); למרות שביחס לאלבום הבכורה הוא כמעט בינוני בהאזנות ראשונות – הוא עדיין אלבום שחשוב לשמוע, אלבום שמזיז משהו בפנים, וזה כל כך הרבה יותר מכמעט כל אלבום אחר.
כי מה שיש לארקייד פייר לומר על הפרברים הוא לא באמת על הפרברים. כמו באלבומים הקודמים שלהם, ארקייד פייר תמיד מדברים בסופו של דבר על הקיום הזה, שבמקרה הטוב הוא לא נוח ובמקרה הרע הוא אבסורדי וגרוטסקי. בין אם הם שרים על אובדן, על מלחמה או על הפרברים, ארקייד פייר מנסים שוב ושוב להגדיר את העולם הפוסטמודרני שלנו במונחים מודרניים. הם אנשים מודרניים, שמרגישים ומדגישים את השבר שהפך את העולם שלנו, החל ממלחמת העולם השנייה ואילך, לבלתי נסבל.
באטלר בהופעה. רוק גיטרות שאוזנינו צמאו לו
המרווח הופך גדול ומכאיב יותר ככל שאנחנו מתקדמים במילניום החדש, לימים בהם מונחים כמו "ערכי המותג", "רייטינג" או "מנוע חיפוש" משפיעים, חשובים ושגורים יותר מ"חיבוק", "סליחה" או "געגוע".
ומשהו מגרד לנו, אבל אנחנו לא זוכרים בדיוק מה. ואנחנו לא טורחים לגרד ולפתוח את הפצע ולגלות את השאלות שאנחנו כבר לא זוכרים לשאול. שאלות שאמורות לחתוך אותנו לשניים ובמקום זאת נשמעות כמו זמזום עמום ברקע. למה העולם שלנו נראה ככה? איך אנחנו מנווטים בו את חיינו? מה קורה לאנושות שחיה את רוב שעותיה בתוך האינטרנט, מקום שכולו אשליות והשתקפויות? איך התהפוכות שעוברות על העולם שלנו משפיעות על איך שאנחנו חושבים ומרגישים וחיים?
המתח שעומד במרווח הזה, שבין הניסיון לחיות חיים אנושיים עם רגשות ומחשבות
אנושיים לבין העולם שסביבנו, שהופך פחות ופחות אנושי, הוא זה שמניע את המוזיקה של ארקייד פייר וגורם להם לכתוב שירים שמרכיבים אלבומים גדולים, והוא זה שבסופו של דבר מרגש אותנו או מעציב אותנו או מחייה אותנו כשאנחנו מאזינים להם.
האלבום החדש עדיין חדש מכדי שנחרוץ עליו דעה ונדביק לו מספר של כוכבים בין אפס לחמש. מה שבטוח הוא שנאזין לו,
ואולי כשהוא ייגמר נחפש את התשובות לשאלות הגדולות של העידן שלנו, או לכל הפחות, נטרח לשאול אותן.
