דיירים המתגוררים ברחוב נחלת יצחק בתל אביב טענו כי העבודות בפרויקט "צמרת דנקנר" נמשכו גם מעבר לשעות המותרות והפכו את חייהם לסיוט. בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב חייב את חברת הבנייה ואת העירייה לפצותם.
התובעים טענו כי עבודות הבנייה בפרויקט "צמרת דנקנר" - בניין מגורים בן כ-30 קומות שנבנה כעשרה מטרים מביתם, הפכו בשנה האחרונה את חייהם לסיוט מתמשך. לטענתם, העבודות התבצעו בשעות האסורות על פי החוק וגורמות לרעש איום. לטענת התובעים, אתר הבנייה עבד באופן קבוע בשעות כגון חמש בבוקר ועשר בלילה וגם בשבתות וחגים.
בתביעה שהגישו, דרשו התובעים פיצוי של 21,742 שקל מחברת מליבו, הכולל החזר הסכום ששילמו עבור בידוד אקוסטי בביתם, וכן פיצוי של 15 אלף שקל, בין היתר בגין עגמת הנפש שנגרמה להם, פגיעה באיכות חיים ואובן שעות עבודה בגין עייפות וכאבי ראש. בנוסף, דרשו התובעים מעיריית תל אביב להשיב להם 3,000 שקל עבור הארנונה ששילמו בשנה החולפת, מאחר שהעירייה לא אכפה את ביצוע העבודות בשעות המותרות.
חברת מליבו טענה, כי על פי ההיתר שניתן לה, היא רשאית לעבוד בין השעות 06:00 ל-21:00 בערב, וכך אכן היא פעלה. לטענתה, הפועלים אמנם מגיעים למקום לפני השעה 06:00, אך לא מתחילים לעבוד לפני כן. עם זאת, במהלך הדיון הודה נציג החברה כי היו מספר מקרים שבהם בוצעו עבודות אחרי השעה 21:30, וכי עד תחילת העבודה בשעה 06:00 - עולים הפועלים במעלית משא המשמיעה רעש.
עיריית תל אביב טענה, כי החברה קיבלה היתר לצבע עבודות בין השעות 06:00 ל-19:00, ובין 19:00 ל-21:00 הותר לה לבצע עבודות שלא גורמות לרעש. עוד נטען מצד העירייה, כי היא פועלת לשמירת האיזון בין הצורך לבנייה והתרחבות לבין הצורך שלא לפגוע בתושבי המקום. לטענתה, אין כל קשר בין תשלומי הארנונה לבין נזקי התובעים.
השופט יאיר דלוגין קיבל חלקית את התביעה לאחר שקבע, כי חברת הבנייה הפרה באופן שיטתי את ההיתר שניתן לה כאשר ביצעה עבודות לפני 06:00 בבוקר ולעיתים גם אחרי 21:00 בערב, ולפיכך עליה לפצות את הדיירים.
לגבי אחריות העירייה, קבע השופט, כי נוכח ההפרה השיטתית בהתנהלות החברה, היה על העירייה לפעול באמצעים יעילים יותר לאכיפת שעות העבודה ולא להסתפק באזהרות בעל פה ובכתב.
"...הנתבעת 2 (העירייה) גילתה בעניין זה אוזלת יד בלתי מוצדקת ולא פעלה באופן סביר, כמצופה מרשות מקומית בנסיבות העניין" כתב השופט.
לעניין הפיצוי נקבע, כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם לגבי התקנת בידוד אקוסטי בביתם, אך הם זכאים לפיצוי בשל עגמת הנפש שנגרמה להם. בהתחשב בכך שהתובעים סובלים מרעש גם ממקורות אחרים נפסק, כי חברת הבנייה תשלם להם 500 שקל עבור כל חודש מהשנה בגינה הוגשה התביעה, ובסך הכל: 6,000 שקל.
העירייה חויבה לפצות את התובעים ב-3,000 שקל מאחר שהיא תרמה באופן ניכר לנזק בכך שלא אכפה את שעות העבודה. בנוסף חויבו העירייה וחברת הבנייה, כל אחת בנפרד, לשלם לתובעים 500 שקל עבור הוצאות משפט.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי פסק דין
