יצירה חסרת חזון

הרגע בו צריך היה לכבות את המכשיר, או לפחות להימלט מערוץ 10, הגיע כשאביעד קיסוס אמר למושתלת-סיליקון עתידית כך: "אני מרגיש כמו החבר שלך לפני שהוא מאשר לך לעשות את זה". הנה לכם הוכחה שהומוסקסואל מוצהר, מוחצן בגינוניו ומאנפף כבת-עשרה יכול להיות שובניסט לא קטן. כמעט כמו ראש העיר נצרת, שאמר לחברת מועצה, אני לא מתערב לך בחזיות ואת אל תתערבי ברכישת רכב חדש עבורי.

קיסוס הוא אביו-מולידו של הרגע הזה, וגם המנחה התמוה של "המסע לארץ הציצים" שחלקו הראשון שודר אמש. אבל לרגע יש גם אמא, והיא אורנה בן דור, והיא שבחרה מה יגיע אל המסך ומה לא. הבחירה שלה מביישת את כישוריה והמוניטין הדוקומנטרי שלה באופן כזה, שהמסך צריך היה הסמיק לו ידע לעשות כן.

מתוך הסרט. התרברבות גברית על היכולת לחוש בהבדל בין אמיתי לפלסטי 

נתחיל בליהוק, כי אין ברירה. כמו תתרן בפסטיבל טעימת יין. כמו אבי ביטר בתחרות כלייזמרים. כמו אהוד ברק בשיעור הליכות ונימוסים: קיסוס אינו חובב שדיים, וקיסוס נאחז בקלישאות הכי פרימיטיביות ומטומטמות באשר לשדיים, כדי להביא אל המסך מוצר נחות, מטופש ובלתי מנומק בעליל.

כשהוא אומר "ענת וקסמן היא האישה היחידה שפגשתי שמתעקשת שהשדיים הם שלה" - בניגוד ליתר המין הנשי שמתעקש כי הם שייכים לגברים ולמנתחים פלסטיים - ברור שהוא צריך לפגוש עוד כמה נשים כדי להבין עד כמה המשפט הזה מופרך מיסודו. כשהוא תוהה האם "כולם אוהבים חזה גדול", ואינו עוסק לרגע בהיסטוריה של דימויי הגוף הנשי, או בהעדפות של מעצבי אופנה, הוא טועה ומטעה את מי שמוכן להקשיב לו.

אביעד קיסוס. נאחז בקלישאות פרימיטיביות 

חזה גדול הוא העדפה של הרגע הנוכחי בתולדות דימויי הגוף, וההעדפה הזאת קשורה למידת הלגיטימיות החברתית של העיסוק הפומבי במיניות. לאורך ההיסטוריה האנושית, רוב הזמן נשים נדרשו להצניע את החזה שלהן ככל האפשר, לשטח אותו תחת מחוכים ולהכחיש את קיומו כסוכן של החטא. אפשר היה להגיד על זה משפט או שניים במשדר, ולצרף אליהם סטילס של אמנות רנסנס בצד מצעד המחשופים הענק שמילא את המסך, רק כדי לא לצאת אידיוט מושלם. אבל זה לא נעשה.

ואפשר היה לדבר על החזה הנשי באופן קצת יותר אינטליגנטי, אבל לא פחות משעשע מזה שיצא מפיהם של הגברים הרבים מדי שכיכבו בחלק א' של הציצים. המוסכניק והמנתח הפלסטי, הפרסומאי והקומיקאי ויבואן השתלים ועוד כמה ראשים מדברים שאולי חפנו כמה וכמה זוגות טבעיים או מלאכותיים, אבל ודאי אינם יודעים דבר על התחושות שהללו מעוררים אצל מי שנולדו איתם, מרגע שהנצו ועד זיקנה, דרך העונג, המבוכה, הסיפוק, אי-הנחת והאיום לסרטן הטמון בהם. גם זה לא נעשה, ולמה שייעשה אם אפשר להתמקד באספקט הכי רעשני, צעקני ואופנתי – ניתוחי ההגדלה, שעל פי בן דור וקיסוס הם ברירת המחדל בארץ השדיים.

ובכן, לא: לא כל אישה היא מנותחת פוטנציאלית ולא כל אחת רוצה שדיים תוצרת דוקטור ברונשטיין, שהם "הכי בולטים והכי עומדים בים". ואפילו אם כן, אפשר היה להביא אל המסך עוד רופא, כזה שמוכן לדבר על

הסיכונים והזיהומים והעיוותים והכאב, ואיך כל אלה מתקשרים לנשים שמתעקשות לנתח הכל, מאף ועד עפעפיים.

אין אפילו טענה מחוייכת אחת שהועלתה ב"ציצים" והוכחה, החל בתחושותיה של שחקנית צעירה שלא לוהקה לקליפ סקסי בשל גודלם המזערי (לדעתה) של שדיה ועד להתרברבות הגברית, שאפשר להבחין בקלות במגע בין הטבעיים לאלה מסיליקון. מה כן היה שם? הרבה אביעד קיסוס והמון המון בגדי ים וחזיות ונשים שעיכסו בתוכם. בשורה התחתונה – בזבוז זמן. תישארו לפרק הבא?