עולם הספורט כמרקחה. בשבוע שעבר התפרסמה בכלי תקשורת ידיעה לפיה כוכב ה – NBA אמארה סטודמאייר,
גילה שאמו יהודיה, ובעקבות זאת מגיע ארצה. סטודימייר, בן 28, 2.08 מטר, שחקן הניו-יורק ניקס כשבע שנים ובעל תואר Rookie of the year כשחקן בפניקס סאנס. השמועות כבר מדברות על חיבור (חברותא?) בן אמארה סטודמאייר ועומרי כספי, האיש שלנו ב-NBA, ובטוויטר של השחקן האמריקני,
כבר עלו עשרות הודעות המצהירות על אהבתו לארץ. ביום שישי הוא פתח את הפוסט שלו במילים "בוקר טוב" וסיפר על שורשיו היהודיים.
סיפורו של אמארה מצית אצלנו מייד גאוות "הוא משלנו". אינני רוצה לקלקל את החגיגות ולכן אמליץ שלא תגלו לאמארה את הנתון הבא: דווקא כאן, במדינת ישראל, ספק אם יוכר כיהודי. סיפורו חושף מימד בעייתי במדיניות ההגירה במדינת ישראל, הקשורה לקשר שבין הרבנות למשרד הפנים. אינני מתייחס כאן לחוק האזרחות אלא דווקא לחוק השבות.
בואו נניח שסטודמאייר הוא אכן יהודי. כדי להתאזרח כאן על בסיס חוק השבות וכדי להתחתן - הוא יצטרך להוכיח זאת. העובדה שאמו, קארי, שהתה כמה שנים בבית הכלא בפלורידה בשנים האחרונות לא בדיוק תעזור לו באיתור קהילה שתצהיר על שייכותה אליה. מייד לאחר פרסום הידיעה הוצפו אתרי האינטרנט בהשערות על זהותן היהודית של הסבתא והסבתא רבתא של סטודמאייר, אך כאמור - אלו השערות לא מבוססות.
כדי לעלות ארצה ולהתאזרח מכח חוק השבות, יצטרך סטודמאייר להביא מכתב מרב מוכר המעיד שהוא אכן יהודי (רבני קהילה רבים אינם מוכרים על ידי הרבנות לצורך הוכחת יהדות) וברוב המקרים הוא יצטרך להוכיח שהוא חבר בקהילה יהודית. למרות שהוא משחק כיום בניו יורק, מרכז יהודי עצום ופעיל, קשה לי להאמין שהוא יצליח להשיג מכתב מרב שיערוב ליהדותו (מי יודע, אולי דוד סטרן, קומישיונר ה-NBA ינסח מכתב כזה עבורו?). אין בידי משרד הפנים ולא בידי הסוכנות היהודית כלים אחרים כיום לבדוק את יהדותו של אמארה, שנולד בפלורידה ב-1982.
ונעבור לתרחיש נוסף. נניח שיתברר שסטודמאייר עצמו עבר גיור מוכר. במקרה כזה יאשר משרד הפנים את עלייתו ארצה מכח חוק השבות רק בתנאי ששהה למשך שנה שלמה לפני הגיור ועוד שנה לאחריה בקהילה בה עבר את הגיור. המדיניות הזו אמנם נפסלה על ידי בג"ץ ב-2005, אך עדיין מיושמת בפועל על ידי משרד הפנים (מאות גרים כל שנה סובלים ממנה).
נמשיך ונניח שסטודמאייר אכן שהה בקהילה (ובואו נניח – לא בדקתי את זה עדיין - שהוא לא שיחק בשבתות וחגים בשנה שמאז הגיור). במקרה כזה יישלח תיקו של עמר אל הרב שלמה עמאר, נשיא בית הדין הגדול והראשון לציון, כדי לקבל אישור שגיורו מוכר. ישנם רק כמה רבנים ספציפיים שגיוריהם מוכרים על ידי הרבנות (רוב הרבנים האורתודוכסיים בארה"ב לא מוכרים לצורך זה), נצטרך להחזיק לאמארה אצבעות שהרב שגייר אותו נמצא בין יחידי הסגולה הללו. רק לאחר כל השלבים והבדיקות הללו - ובמידה וצלח את כולם, נאפשר לו להתאזרח כאן מתוקף יהדותו.
לאור כל האמור כאן, אולי כדאי לסטודמאייר לחזור לנו יורק לפני שהוא מתאהב בישראל. אין לו צ'אנס כאן. אך אנו שנשארים כאן, צריכים לבחון מחדש את חוק השבות. אני מאמין בצדקתו של החוק, אך העולם היום שונה מזה שהיה פעם ואנשי משרד הפנים חייבים לתפקד לאור המצב החדש. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ולאו דוקא מדינה של יהודים שיש להם קשר עם רב או קהילה. מצב ההתבוללות באמריקה חמור, ואנו חייבים לדאוג לכך שאנשים שמאמינים שהם יהודים יוכלו להוכיח את יהדותם בדרכים שונות ומגוונות.
הקריטריונים של בתי הדין הרבניים ל"אישור יהדות" לוטים בערפל. בחודשים האחרונים
ליווינו זוגות שביקשו מהם לספק כתובות ומסמכי קבורה שלושה דורות אחורה כדי להוכיח יהדותם - תנאי שעבור יהודים בקהילות רבות איננו אפשרי.
כמה זוגות שהיו על סף התבוללות והגיעו ארצה במסגרת פרוייקט "תגלית" החליטו לא להתחתן בארץ רק בגלל ההשפלה שהתלוותה להליך הוכחת יהדותם. אם חוק השבות ונהל הרבנות ימשיכו לזלזל בסמכותן של הקהילות המקומיות והעומדים בראשן, נמצא עצמנו בעימות בלתי נמנע: אמארה נגד עמאר. כרב אורתודוקסי וכציוני אינני רוצה להיות עד לעימות כזו.
על קובעי המדיניות לקחת בחשבון את המציאות בתפוצות, לנסח בתיאום עם נציגי הקהילות קריטריונים שיעידו על יהדות באמצעים סבירים ומציאותיים ולא בדרישות שאין לרוב יהודי התפוצות כל דרך למלאן.
עד אז, נוכל להביט בשמחתו וגאוותו של אמארה סטודמאייר בנו ובארצנו, להתרגש מכמה שהוא מרגיש אחד משלנו - ולהתבייש.
הרב ד"ר שאול פרבר הוא יו"ר מכון עתים.
