שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סופרים את הזמן לאחור
    מאלברט סויסה, דרך עוזי וייל ועד עירית לינור: יש לא מעט סופרים ישראלים שלא פרסמו ספר חדש כבר יותר מדי זמן. החלטנו לצאת בקריאה נרגשת: התגעגענו מספיק

    עולם הספרות המקומי הוא עולם דינמי. לעיתים הוא מרגיש כמו תחנת רכבת המונית. כמות הכותרים בכל שנה עולה על קודמתה, ודומה שאם אינך אחד משלושת הטנורים (עוז, יהושע, גרוסמן) או לפחות אחד מהעשרים שמוצאים את דרכם בקלות יחסית אל הקוראים, אתה נידון לחיי תודעה בעייתיים.


    לינור. שכחה את הפרוזה של עצמה? (צילום: ירון ברנר)

     

    לא זאת בלבד אלא שאתה גם נידון לומר בקלות יתרה: "אני את שלי עשיתי, אני את שלי כתבתי". בהכללה גסה, סופרים מוציאים ספר חדש אחת לכל שנתיים או אחת לכל שלוש-ארבע שנים. מקצתם כמובן מוציאים כל שנה. מקצתם מושכים גם חמש שנים והלאה. כל אחד והקצב שלו.

     

    בכל זאת, ממבט מעמיק על השנים האחרונות עולה כי שמות רבים חסרים שם, סופרים רבים שלא השמיעו את קולם זה זמן רב, כנראה רב מדי. על מקצתם אנחנו יודעים כי מתוכנן לצאת ספר אולי בשנה-שנתיים הבאות, אבל יש מהם כמה שעקבותיהם אבדו.

     

    כתבה זו היא קריאה, אולי נרגשת, לסופרים האלה שידעו שמחכים להם. אז אנחנו אומרים להם: בסדר, קחו את הזמן, אבל אנא חזרו לפרסם משהו בקרוב, כי אתם חסרים לנו. לפחות לחלקינו. אז בחרנו עשרה מהם, וכמובן אחד השמות שקפצו ראשונים לראש הוא שרה שילה. עברו חמש שנים בלבד מאז "שום גמדים לא יבואו", החלטנו שבכל זאת מדובר בזמן סביר.

     

    אלברט סויסה

    ב-1990 הפציע קול חדש וייחודי בספרות העברית, אלברט סויסה עם הרומן הבלתי נשכח "עקוד". סויסה הגיש סיפור "מזרחי" באופן שלא הוגש קודם לכן. הוא תיאר מציאות אכזרית בשפה עשירה, ציורית, ולפעמים מאוד קשה לקריאה.


    עקוד. רגע חד פעמי

     

    הוא סיפר על ילד בשם עיוש המוגלה לישיבה בבני-ברק בעקבות מעשה שזיעזע את אביו, מסרב להיפרד מהילדות שלו, בורח למעין עולם אוטיסטי, יוצא במובן מסוים מדעתו, והכל כאמור בשפה ההיא שמנחם פרי כינה כ"בארוקית". אפשר לראות את סמי ברדוגו ואת שרה שילה כממשכיה המובהקים. מאז הספר אלברט סויסה לא פרסם דבר.

     

    יואב אלוין

    סופר נוסף שהבליח בקול ייחודי ואחר נדם הוא יואב אלוין שב-2002 פרסם את ספר הביכורים שלו "מרק". שני סיפורים ואפילוג חגים סביב ילדותו של יואב בירושלים, סביב חייו כאדם בוגר השב אל רחמה של אמו ואל הרגע שטרם לידתו כדי להחליט אם לידתו היא אירוע שראוי להתרחש.


    מרק של אלוין. לכתוב כמו אישה

     

    הכתיבה של אלוין היתה אותנטית, חיה, רגישה, ויש שאמרו עליו כי "אלוין, מעצב בגדים במקצועו, הצליח היכן שרבים נכשלים - לכתוב כמו אישה", היצירה אף זיכתה אותו בפרס ספר הביכורים ל-2002.

     

    דורון נשר

    כן, ההוא מ"שיישאר בינינו" ועוד אי אילו הבלחות מהאייטיז ועד הניינטיז, גם כתב ספר, "אחד מרעננה", שפורסם ב-2001, ובניגוד לאי אילו אנשי תקשורת וכיו"ב שהחליטו לנסות את מזלם, ואולי מכרו ספרים אבל לא הותירו ממש חותם, ספרו של נשר בהחלט היה אתנחתה פרוזאית לא רעה בכלל.

     

    זו היתה אסופה של אנקדוטות, סיפורים והווי מרעננה הישנה. נכון, זו לא היתה ספרות גדולה ומעמיקה, אבל בתור ניסיון פרוזאי ראשון של נשר הוא בהחלט היה מוצלח. מאז, ככל שידוע לנו, לא נעשו נסיונות נוספים.

     

    יובל שמעוני

    נכון, שמעוני פרסם את "אל העפר" ב-2007, אבל לא מדובר בספר פרוזה. את "החדר", שיש הרואים בו (במידה רבה של צדק) את אחת היצירות הגדולות של הספרות העברית המודרנית, הוא פרסם ב-1997.

     

    "מעוף היונה", ספרו הראשון, ראה אור ב-1990. שמעוני לא נעלם מהעולם הספרותי. במהלך השנים הוא ערך ספרים רבים ועד היום עורך, אבל לצערנו כותב קצת פחות, אם בכלל. נותר רק לקוות שהוא אכן שוקד על עוד יצירה גדולה, ייקח כמה זמן שייקח.

     

    עוזי וייל

    מדי פעם שומעים את עוזי וייל, ז"א הוא לא נעלם, הוא נותר עסוק ויצירתי. שומעים אותו מדבר וכותב בשבחם של יורם קניוק, ארנסט המינגווי וכו', והוא פרסם ספרי ילדים וציטוטים מהשער האחורי וכו', אבל תשע שנים חלפו מאז ספר הפרוזה האחרון שלו "אושר".


    וייל. אחרי האושר נגמר הכושר? (צילום באדיבות דוד דנציגר)

     

    יכול להיות שמדובר באיזה סממן של נסיכי הניינטיז. שנים רבות חלפו עד שאתגר קרת הוציא את "ופתאום דפיקה בדלת" וגם גדי טאוב לקח את הזמן עד שהבליח שוב עם "אלנבי". בכל זאת, תשע שנים בלי וייל זה קצת יותר מדי.

     

    דני דותן

    גם דני דותן לא נעלם לגמרי, ולאחרונה ראינו אותו מלהג ב"דיבור חדיש". סולן הקליק לשעבר, מלבד המורשת המוזיקלית המרשימה, הותיר בעולם הדפוס גם כמה עקבות ראויות.

     

    זה התחיל עם "על משולש הפוך בין כאן לירח" שיצא ב-1993, המשיך עם "האוניברסיטה השחורה" ונכון לעכשיו הסתיים ב-1999 עם "אנרכיה מותק". אפשר בקלות לומר שדותן המוזיקאי עלה על דותן הסופר, אבל עדיין בספרים שכתב היה משהו מיוחד, משהו שאי אפשר לפטור אותו כגחמה יצירתית ותו לא. משהו ש-11 שנה קצת חסר כאן.

     

    ורד טוכטרמן

    ורד טוכטרמן היא אחת המתרגמות המד"ביות העסוקות ביותר. מאחוריה עשרות תרגומים, אבל גם ספר מקורי אחד, "לפעמים זה אחרת" שיצא ב-2002 והכיל סיפורי מד"ב על חתול שמשכפל את עצמו, נשים שנולדו עם אשך, חייזרים בדמות אדם וכיו"ב.

     

    מאז המשיכה טוכטרמן בעיקר לתרגום ולהמשיך לכתוב סיפורים ולפרסמן באי אילו במות, חלקן מעט איזוטריות, לפחות עבור הקהל הרחב. בהוצאות בטח יגידו ש"מדע בדיוני לא מוכר", וכי ספרי פנטזיה או ספרות ספקולטיבית עדיפים. ובכל זאת, אנחנו עדיין רוצים סופרת מד"בית טהורה ומקורית. 

     

    נדב לפיד

    קשה להיות בן של סופר, אבל בכל זאת זה אפשרי (תשאלו את איל מגד). נדב לפיד, בנו של חיים, הפציע ב-2001 עם ספר סיפורים "תמשיך לרקוד" בסדרת "דרום" בעריכת חיים פסח, ומאז ככל הידוע עשה סרט "החברה של אמיל" וכתב פה ושם לעיתונות.

     

    יכול להיות ש"תמשיך לרקוד" היה במקום מסוים שירת הברבור של הסיפור הקצר, שבא בתחילת עשור שהשליך מעליו את הסוגה הזו כאילו היא מצורעת. שובו של קרת השנה אולי יסמן תנועה הפוכה בעשור הקרוב, ואולי גם לפיד עצמו יהיה חלק ממנה.

     

    ענת קוריאל

    "חתכים" של ענת קוריאל יצא ב-1999 והיה מטען נפץ רגשי מלא אותנטיות וכנות. הוא הביא עמו סיפור על צעירה

    העובדת במשרד לשיחות אירוטיות, אך גם מפתחת יחסים "מחוץ לעבודה" עם לקוח, עם חברתו ועם חברו הטוב. חלק קראו לזה "רומן התבגרות, "חלק "רומן פורנו", אבל ללא ספק היה מדובר במשהו ייחודי ולא שגרתי. מאז פרסמה קוריאל מעט שירים באי אילו במות, ודומה שעם הפרוזה היא סיימה, וחבל.

     

    עירית לינור

    כמובן, עירית לינור לא נעלמה לשום מקום. היא ברדיו, היא בטלוויזיה. קשה לפספס אותה. היא אף תרגמה צמד קלאסיקות בשנים האחרונות ("ניקולאס ניקלבי" של דיקנס ו"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן), אבל ספר מקורי שלה לא יצא מאז 2002 ("בנות בראון" שהפך לסדרה).

     

    לינור אולי אף מעולם לא התיימרה להיות מה שהיא לא (סופרת רצינית, חמורת סבר, שגוררת אחריה שובל של ניתוחים ספרותיים אקדמים), אבל את מה שהיא עשתה - היא עשתה מצוין. ומזמן לא עשתה זאת.

     

    חושבים שבכל זאת שכחנו מישהו חשוב? טקבקו לנו

     

    (בהכנת הכתבה השתתפו עמיחי שלו, שירי לב ארי ויותם שווימר)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סופרים את הזמן לאחור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מעוף היונה של שמעוני
    צילום: אורי פורת
    דותן. איפה אתה?
    צילום: אורי פורת
    7 לילות
    מומלצים