בקרב מעצבי מדיניות מערביים, בעיקר אירופאים, הולכת ומתפשטת בזמן האחרון התפיסה שאפשר יהיה להשלים עם איראן גרעינית, ולהגיע עמה לדו-קיום שיתבסס על מאזן אימה מרתיע. גורמים אלו - בהם למשל שרת החוץ האירופית קתרין אשטון - טוענים שמאחורי המלל הרדיקלי עומדת הנהגה פרגמטית המכירה במגבלות הכוח, שאינה רוצה לחשוף את ארצה לתוצאות הרות-אסון של מתקפת-נגד מערבית, ושואפת להשתמש ביכולת הגרעינית כאמצעי הרתעה - ולא מתקפה - נגד ארה"ב, נאט"ו וישראל.
אל מול הלך הרוח הזה, חובה להבהיר: איראן גרעינית תהווה איום ברור ומיידי על בטחון העולם ושלומו, שאין להשלים עמו. כדי למנוע את התגרענותה של איראן יש להשתחרר מאשליות - המעניקות לאיראן את הזמן לפיתוח יכולות גרעיניות - ולדבוק במציאות.
בניגוד להנהגות העולם החופשי, ההנהגה האיראנית מונחית על ידי עקרונות דתיים, המקבלים גיבוי מאתוס אימפריאליסטי עתיק יומין, שעיקריו: ג'יהאד הוא הבסיס האסטרטגי הקבוע ליחסי מוסלמים-כופרים, לעומת הארעיות הטקטית של הסכמי שלום והפסקת אש; השוהדא - נכונות להרוג ולהיהרג לקידום האסטרטגיה של האיסלאם השיעי; האיסלאם השיעי החליף את הנצרות והיהדות הבלתי-לגיטימיות והמסלפות את רצון האל, ויעדו האסטרטגי הוא התאסלמות הדרגתית של האנושות.
את הלהט הדתי מעצים האתוס הפרסי-איראני, המשותף למגזרים חילונים ודתיים כאחד ורואה באיראן מעצמה אזורית ועולמית זה כ-2,600 שנה.
האסטרטגיה הדתית-אימפריאליסטית מנחה את הטקטיקה המדינית והצבאית של טהרן כלפי העולם: ארה"ב היא "השטן הגדול" והמטרה העיקרית לנשק הטרור והגרעין; דרום ומרכז אמריקה הן בסיס טרור למאבק בארה"ב; עיראק היא היריב הסוני המרכזי במפרץ הפרסי, וגם זירה להחלשת ארה"ב - כמו גם אפגניסטן, פקיסטן ותאי טרור בעולם המערבי; בסעודיה, ההנהגה משומדת ובלתי-לגיטימית; מדינות המפרץ הן יעד להפיכה ולסיפוח; סוריה, לבנון, חיזבאללה וחמאס הן בסיס קדמי למאבק בישראל ולהגמוניה אזורית; ולבסוף - ישראל היא "השטן הקטן", מוצב מערבי קדומני על אדמה מוסלמית.
מנהיגי המערב מתיימרים להיות מעשיים, ונרתעים מעיסוק בדת ובאידיאולוגיה. לכן הם מגלים עניין רב במדיניות הגלובלית הטקטית של איראן, אך ממעטים לעסוק בלימוד התשתית האסטרטגית, הדתית, הרעיונית וההיסטורית - הרואה בשיעה, בג'יהאד, בשוהדא ובאימפריה הפרסית את עמודי האש של טהרן.
ניסיונות ההידברות הנמשכים נתפסים בעיני מהפכני טהרן כתסמין נוסף לעייפות המערב, ולנטייתו "למצמץ ראשון". הם רואים בארה"ב מעצמה בדימוס ובנסיגה, המאמצת בהדרגה את תפישת העולם האירופית ומאבדת את כוח ההרתעה בעקבות שרשרת מפלות - מהתבוסה בווייטנאם
ועד הנסיגה הצפויה מעיראק.
לעומת זאת, ההנהגה האיראנית הוכיחה את נכונותה לשלם מחיר עבור עקרונות ואינטרסים, כשהקריבה בשנות ה-80 כחצי מליון איש על מזבח המלחמה עם עיראק, בהם כ-100 אלף נערים שנשלחו לפוצץ מוקשים בגופם.
טהרן שואבת עידוד מהתמקדות המערב בסנקציות ובהידברות, שאינן פתרון אלא אשליה ותירוץ להימנע מפעולה צבאית. רוסיה וסין רואות בארה"ב יריבה, אינן מאמצות את התייחסות ארה"ב לאיראן, ששות לפגיעה ביוקרת וושינגטון - ולכן לא משתפות פעולה ביישום סנקציות. אירופה נוקטת במלל נוקשה לצד מעש רופס, והאו"ם לא יתייצב לצד ארה"ב. ככל שמתארך תהליך הסנקציות וההידברות - כן מתארך הזמן העומד לרשות איראן לרכישת ולפיתוח יכולות גרעיניות.
טהרן אף נהנית מהתמכרות ארה"ב והמערב לעניין הפלסטיני, והצגת קידומו כתנאי להצלחת המאבק מול איראן. בפועל, אין שום קשר בין הדברים.
ככל שגוברת ההתמכרות, כן גובר הלחץ על ישראל ונחלש הלחץ על איראן.
ב-1978 נתפשה מדיניות הנשיא קרטר כלפי השאה הפרסי כ"זריקתו לכלבים". היא שימשה רוח גבית למתנגדי השאה, ותרמה רבות לשינוי מהפכני של המשטר בטהרן. ב-2010, נתפשת מדיניות ארה"ב והמערב כהענקת גושפנקא לעוצמת ההנהגה המהפכנית, משמשת רוח נגדית לאופוזיציה הפנימית, ומצמצמת את הסיכוי להפלת חמינאי ואחמדינג'אד.
המשך המדיניות הנוכחית יעמיד את העולם החופשי בפני שתי ברירות: היענות לתכתיבים מדיניים, צבאיים, כלכליים ודתיים של איראן גרעינית - או מלחמות אכזריות ברחבי העולם, כולל הסלמת מירוץ החימוש הגרעיני. כדי להימנע מתרחיש זה, יש להתנתק מאשליות אופציות ההרתעה או התגובה, ולהתחבר למציאות האופציה המניעתית-צבאית. מחיר ההימנעות ממתקפה יגמד את המחיר הגבוה ביותר של האופציה הצבאית.
יורם אטינגר, מנכ"ל "במחשבה שנייה"
