פעם, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, אגרונום אמריקני בשם פול הנסון קנה מקלט טלוויזיה (אז היה מדובר ברהיט גדול עם מסך קטן). מול המכשיר התיישב ילד בן 10 בשם ג'ים. האירוע הזה, של כניסת הטלוויזיה לחייו של ג'ים הקטן, שינה את חייהם של מאות מיליוני מעריצים של החבובות בעולם כולו.
ג'ים נפעם מהפלא והחליט שיום אחד, איכשהו, הוא ימצא דרך לעבוד בטלוויזיה, ולא חשוב באיזה תפקיד. כשהיה בן 18 נתקל במודעת דרושים על השתתפות בתוכנית ששודרה בשבת בבוקר בתחנת טלוויזיה מקומית. ג'ים לא חשב שבובות הן העתיד שלו אבל זה נראה לו רעיון טוב בשביל למשוך תשומת לב ולקבל עבודה. אז הוא הכין כמה בובות, עבר אודישן, וכך הכל התחיל.
בקולג' פגש ג'ים בחורה בשם ג'יין וסיפר לה על רעיון לפינת מערכונים למבוגרים בשם "סם וחברים". ג'יין התלהבה (וגם התאהבה) והשניים יצרו יחד בובות עבור הפינה המשונה, ששודרה בשעה 23:25.
החבובות ב"סם וחברים". צעדים ראשונים בטלוויזיה
"איך קוראים לבובות (Puppets) שלך?" שאלו אותו בערוץ הטלוויזיה.
"אלו ה-Muppets שלי", תיקן ג'ים.
זה היה מצחיק וחדשני. למעשה, עד אז בובות היו עשויות עץ בדרך כלל, ומופעלות באמצעות חוטים. הנסון השתמש בבד בשביל פרצופי החבובות שלו. כך יכלה כל תזוזת אצבע לייצר תנועה אחרת בפרצוף ובעיקר להצחיק את הצופים. חישבו על קרמיט - אנושי מאוד, בעיקר יחסית לצפרדע.
למרות שהפינה האנרכיסטית רצה לאורך שש שנים, ג'ים לא ידע מה יעשה עם קריירה כבובנאי שמבין בטלוויזיה. הוא נדד לאירופה לכמה חודשים, שם למד קצת יותר על בובות. כשחזר החליט לעשות שני דברים: הראשון - לשאת את ג'יין לאשה, והשני - לחפש עבודה בעולם הפרסום ולזנוח את תוכניות הטלוויזיה.
יום אחד פנו להנסון מחברת "קפה ווילקינס". הם שאלו אם יוכל ליצור עבורם פרסומת קצרה. הנסון הציע להם שבמקום לשכנע אנשים שהקפה טוב, הוא יצחיק אותם וייצר פרסומת בכיכוב החבובות. הפרסומת שאורכה היה בסך הכל שבע שניות שכללו שתי בובות ותותח אחד הפכה ללהיט, והקהל דרש פרסומות המשך לשטות הזו. הנסון צילם לא פחות מ-300 פרסומות המשך.
פרסומות הקפה הבובתיות. חייבים להתפרנס, לא?
ב-1963 התפנתה ג'יין לגידול ילדיהם וג'ים, שתיכנן בובה חדשה שדרשה הפעלה של שני אנשים, חיפש שותף חדש. כך מצא את הכוכב השני של סיפורנו - בחור בריטי, בן למשפחה של בובנאים בשם פרנק אוז.
השניים הפעילו את רולף הכלב
כשג'ים ממונה על הפעלת הראש ועל הקול ופרנק מפעיל את הגוף והידיים. רולף כיכב בתכנית הבידור של ג'ימי דין בשנים 1964-1968 ואוז הפך לחבר הטוב ביותר של הנסון, חברות שתימשך 27 שנים ושבה יגלמו השניים גם את קרמיט ומיס פיגי, אריק ובנץ, עוגיפלצת ועוד רבים וטובים.
ב-1969 פנתה אליהם אשה בשם ג'והן גאנז קוני עם רעיון מהפכני: "אני אוהבת מאוד לצפות בפרסומות, כי הן מוכרות דברים בצורה מהנה. מה דעתכם להשתתף בפרויקט שבו נשתמש בשיטות מעולם הפרסום כדי ללמד ילדים על אותיות ומספרים?". לתוכנית החדשה קראו "רחוב סומסום". חישבו לרגע על התכנית הזו - מכרו לנו את הספרה 8 ואת האל"ף-בי"ת באותה שיטה מהנה שבה הנסון מכר קפה.
"רחוב סומסום". במקום למכור קפה, מוכרים חינוך
הרחוב לא זוהה עם עיר ספציפית, כדי שהילדים ירגישו שהוא יכול להיות בכל מקום בארצות הברית - שיקגו, ניו יורק או לוס אנג'לס ומאוחר יותר, בכל מקום בעולם. התוכנית שודרה ב-130 מדינות, כולל בישראל.
זה היה מוזר: הנסון ואוז כל כך רצו לעבוד עם מבוגרים, אבל הפכו ליוצרי תוכנית הילדים המצליחה בהיסטוריה. השניים ארזו קופסה עם כמה חבובות והחלו לנדוד מרשת טלוויזיה אחת לשניה עם רעיון לתוכנית בובות למבוגרים בשם "The Muppet Show". הם היו מציגים את הרעיון למישהו, ואותו אדם היה אומר "וואו, צריך לקרוא למנהל", ואז המנהל היה נכנס ואומר: "נחמד, אבל בובות הן לילדים, ומקומן ברחוב סומסום".
אחרי שכל רשת טלוויזיה בארצות הברית דחתה אותם, ואחרי שהמפיק האגדי של "סאטרדיי נייט לייב"
ביקש לשלב את החבובות בסדרה אבל גילה שהכותבים מתקשים לכתוב לבובות, נראה היה שרעיון תכנית המבוגרים לא יתגשם לעולם. ואז קרה הנס: מפיק בריטי בשם לו גרייד פנה להנסון ואמר: "הבנתי שלא רוצים אתכם באמריקה. בואו לאנגליה, פה נצלם ומכאן נפיץ את הסדרה באמצעות הטלוויזיה הבריטית לכל העולם".
באמצע יום צילום של רחוב סומסום ג'ים לקח את פרנק הצידה ולחש לו: "קיבלנו 24 תכניות של חצי שעה בלונדון, תארוז". הנסון ואוז היו כל כך אסירי תודה שהחליטו להודות למפיק באמצעות עיצוב בובה שנראית כמוהו. כך נראה גרייד,
וכך נראה דוקטור בנסן הנידו
ממעבדת החבובות.
ולא רק הוא זכה למחווה בובתית: יום אחד פתח הנסון את הטלוויזיה וראה דבר משונה - שף בשם לארס ביקמן מנחה תוכנית בישול איומה. האיש דיבר באנגלית איומה ובמבטא שבדי לא ברור. זו היתה תוכנית הבישול הגרועה ביותר שראה מימיו. התוכנית עצמה היתה כישלון טוטאלי וירדה מהמסך אחרי פרק אחד. הדמות, לעומת זאת, הפכה לשף השבדי, שאותו הפעילו ג'ים ופרנק יחד.
השף השבדי. מבוסס על מקרה אמיתי
זו היתה הדמות האהובה עליהם. הם פנו לשף ביקמן וביקשו ממנו זכות להשתמש בדמותו ובעיקר בשפם הג'ינג'י שלו לעיצוב הדמות. בתור בדיחה, ביקמן ביקש למכור את הזכויות ב-80 דולר. אבל אל תדאגו לו, הוא חזר לשבדיה, השוויץ שיש חבובה על שמו וקיבל תוכנית בישול חדשה - הפעם בשפת האם שלו.
התוכנית היתה כל כך פופולרית שאורחים נכנסו לרשימת המתנה של חודשים ארוכים כדי להתארח בה. נהוג היה לשאול את האורחים מי הדמות האהובה עליהם, והכותבים היו יוצרים עבור האורח סצנות מיוחדות עם הדמות הנבחרת. רוג'ר מור
ואלטון ג'ון
בחרו במיס פיגי, בעוד שג'ון קליז העדיף את גונזו ואפילו התעקש לכתוב בעצמו את רוב הפרק - לרבות מערכון בו הוא מאיים על תוכי שיהפוך אותו לאקס-תוכי,
רמז למערכון התוכי המפורסם של מונטי פייתון.
החבובות נפרדות מג'ים הנסון
ב-1990 חש ג'ים ברע. הרופא לא מצא את מקור הבעיה ורשם לו אספירין. כעבור שלושה ימים מת הנסון בבית חולים ניו יורקי מקריסת מערכות כללית בעקבות זיהום שיצר חיידק אלים. בטקס הלוויה של ג'ים איש לא לבש שחור. החבובות עצמן שרו ליד ארונו את השירים האהובים עליו. נראה היה שג'ים מת אבל החבובות ממשיכות הלאה. הוא השאיר אחריו קבוצה מוכשרת שממשיכה את דרכו.
"חנות קטנה ומטריפה". קדימה, למועדון!
פרנק אוז עצמו המשיך במסורת החבובות, כמו בהפעלת הצמח הטורף בסרט הפולחן המוזיקלי "חנות קטנה ומטריפה" שיוקרן השבוע במסגרת המועדון. יחד עם
בנו של ג'ים, בריאן, הוא המשיך להופיע בסדרת ההמשך "החבובות הלילה"
וב"רחוב סומסום", שחוגגת עכשיו את עונתה ה-42, ואפילו גילם את יודה בסדרת "מלחמת הכוכבים".
מאמר זה הוקדש, אם כן, ליוצרים של עולם מופלא ומופרע שבו תרגולות יודעות לשיר, דובים יכולים לספר בדיחות, חזירים יכולים להיות כוכבים וכולם יכולים לרכב על אופניים.
אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי "המוסד הסגור"
ומנחה אירועי "מועדון הסרט המופרע"
ברחבי הארץ. ביום חמישי, 5 באוגוסט, יוקדש האירוע בסינמטק ירושלים
ליוצרי "החבובות" ובסיומו יוקרן הסרט "חנות קטנה ומטריפה". האירוע יגיע לסינמטק תל אביב
בשבת, 7 באוגוסט. סינמטק חיפה
יארח את מועדון הסרט המופרע בספיישל צ'רלי צ'פלין
בחמישי, 12 באוגוסט, ובסיומו תוקרן הקומדיה "הקרקס".
