אני בחור כזה, תמיד מזיל דמעה בחתונות
אף פעם לא ידעתי אם לייחס את הבכי הזה לאושר העילאי שמציף אותי כשאני רואה שני אנשים מאוהבים, או פשוט זה הכאב שמבצבץ בידיעה שגם אני רוצה לחוש את אותו הדבר
שלא תבינו אותי לא נכון, אני פריק של רומנטיקה, כל סרט סוחף אותי לפנטזיה בלתי נשלטת של חיים מאושרים, חיים של אגדה. סיפור על עוד בחור שבמקרה מציל חיים של בחורה או סתם נתקל בה ברחוב סואן, מפגש מקרי שכאילו כיד הגורל נוצר וסוחף את הדמויות לתוך מערבולת אהבה, לתוך סיפור אגדה, שבכשרונם הגדול של המפיקים והבמאים האמריקאים תמיד נגמר באושר ועושר עד עצם היום הזה.
בעצם זאת עוד פנטזיה שפתאום נותנת תקווה לבחור הביישן שבי, אולי יום אחד גם אני אלך לי ברחוב סואן ועלמה יפה תפיל דבר מה. כשאעזור לה להרים, מבטינו ייפגשו, ואז יתחיל רומן סוחף, סשן של חיזורים עם פרפרים מסביב וציפורים מצייצות. אני, הרגיש והרומנטי, פתאום אחווה את הדבר הזה שכולם מדברים עליו, הדבר הזה שעליו נכתבו אלפי שירים וסיפורים, הדבר הזה שנקרא בפני כולם אהבה.
אין מה לעשות, הסוף הטוב בכל סיפור תמיד יוציא ממני דמעות של רגש, ככה זה היה תמיד, אני מודה. חתונות ואיחוד של אנשים בברית של אהבה זה דבר שתמיד גורם לי להזיל דמעה.
אף פעם לא ידעתי אם לייחס את הבכי הזה לאושר העילאי שמציף אותי כשאני רואה שני אנשים מאוהבים, או פשוט זה הכאב שמבצבץ בידיעה שגם אני רוצה לחוש את אותו הדבר.
העונה שתמיד רואים בה דווקא את הבדידות והכאב של הרווקות
לא יודע למה, אולי זאת התקופה הזאת, העונה שנקראת עונת החתונות, העונה שתמיד רואים בה דווקא את הבדידות והכאב של הרווקות, שרואות פתאום איך כל חברותיהן מתחתנות והן עדיין לבד. מישהו פעם חשב איך מרגישים גברים שמביטים בחבריהם מוצאים אהבה ומתחתנים, גברים מסוגי שרגישות היא מנת חלקם, אלו שגם רוצים לחוות קצת אהבה?
חשבתי - אני אעשה מעשה, הרי אני לא נראה רע, אני יכול למצוא את האחת. אבל יש בי את מחסום הביישנות שעוצר אותי, הדבר הזה שמונע ממני לגשת, ליזום ואולי אפילו להצליח. לפעמים אני מנסה להכיר באינטרנט, אולי שם אמצא את האחת, אבל גם זה קשה.
כל התעלמות מהודעה ששלחתי גורמת לי רק להתרחק יותר
אני יכול לכתוב שירי אהבה, אני יכול לכתוב סיפורים, אבל לפנות לבחורה אני לא מצליח, עד שמגיעה טיפת האומץ לגשת ולנסות לעניין את הצד השני בקיומי, גם אז כנראה המילים שבהן אני משתמש אינן המילים הנכונות. כל התעלמות מהודעה ששלחתי גורמת לי רק להתרחק יותר, להתכנס בתוך עצמי ולחשוב שאולי אני לא הטיפוס המתאים לבנות המין היפה.
יש לי הרגשה שהעולם היום כבר לא מתאים לטיפוסים רומנטיים ורגישים כמוני, טיפוסים שמצטטים שירים של אלתרמן, לאה גולדברג, רחל שפירא ודומיהם. טיפוסים שעדיין תמימים ומאמינים שהחיים הם סרט רומנטי, סיפור אגדה שתמיד מסתיים בטוב.
אני בן 29 וחי בתקופה שאולי אבדה לה, תקופה שבה מילים של שירים סיפרו סיפור. תקופה בה השפה היתה כל כך יפה וכל כך נקייה, שכל מילה שאמרת כאילו היפנטה את הצד השני.
ייתכן שזאת הבדידות שחונקת, או אולי פשוט החלום שגווע שוב ושוב. החיים הם לא סיפור אגדה, נשים לא באמת מחפשות את האביר על הסוס הלבן, כי הוא מחפש כבר הרבה זמן נסיכה או סתם עלמה במצוקה, ולא מוצא.
אבל למרות הכל, האופטימיות עודנה חוגגת, כך תמיד היה. אולי טוב לי לחיות עוד באמונה שיום אחד גם אני אמצא את האחת שתגרום לפרפרים לרחף ולציפורים לצייץ, אולי אפילו זה יקרה בקרוב. בינתיים נראה לי שאני אשאר בפנטזיה של עוד סרט רומנטי ואקווה גם אני יום אחד לחיות באושר כמו באגדות.
כשזה יקרה, אני אשוב ואעדכן. בינתיים, אם תראו אותי נתקל בעלמות ברחוב או סתם מנסה לעזור - דעו שאני עדיין מחפש....
