שתף קטע נבחר

בלשנות: מיהם המלאכים שהביאו לנו את החשמל?

החשמל, המצנן את נפשנו בקיץ הלוהט, מוזכר כבר בחזון יחזקאל שראה כנראה בשמיים חיות אש ממהרות ומדברות. כיצד הפכה המילה מחיזיון של נביא למקור אנרגיה עולמי?

גל החום שפקד השבוע את המדינה הזניק את הביקוש לחשמל לשיאים היסטוריים, והעלה שוב על פני השטח את חילופי ההאשמות במשק האנרגיה באשר לרזרבות החשמל הנמוכות בישראל. מסתבר שהחשמל תמיד היה כאן, אם כי לא במתכונת המוכרת לנו כיום.

 

החשמל מוזכר לראשונה בחזון יחזקאל: וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ--כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (יחזקאל א:ד) וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. (א:כז).

 

אף אחד לא יודע באמת מה ראה הנביא, ולמה התכוון באמרו "כעין החשמל". עם כל הכבוד לכוח הנבואה של יחזקאל, עדיין ניתן לנחש שהוא לא התכוון למה שאנחנו קוראים היום חשמל. לפי ההקשר ניתן להבין שמדובר במשהו מבהיק. בגמרא מסבירים שחשמל זה כנראה מלאכים, חיות אש שלעיתים חשות (=ממהרות) ולעיתים ממללות (=מדברות). ואכן בספרות הבתר מקראית, כלומר בספרות היהודית מייד אחרי תקופת התנ"ך, חשמלים הם סוג של מלאכים זוהרים, המוזכרים לצד שרפים ואראלים.

 

פרשנים מאוחרים יותר, מימי הביניים, מקישים לפי ההקשר שחשמל הוא חלק מהאש, וליתר דיוק - החלק הדק, התכלכל (ריב"ג). בפירושים פרסיים-יהודים ניתן למצוא את הפירושים "כחול", "זוהַר", ו-"משטח זוהר שמתוכו יוצאות קרניים". פירוש ימי-ביניימי נוסף הוא "זוהר צח וברור במאוד מאוד הוא, כזוהר ברירות החמה שנראית נעה ונדה בגלי מים" (אליעזר מבלגנצי). בכל אופן, ברור שיש קשר כלשהו לאור.

 

התרגום הראשון של התנ"ך לשפה זרה, היה תרגום השבעים. זהו תרגום ליוונית, הנקרא על שם שבעים החכמים שעסקו במלאכת התרגום. היוונים הקדמונים תרגמו את המילה חשמל ל-ēlektron, כלומר ענבר, או זהב חיוור - סגסוגת של זהב וכסף. ייתכן שהשם אלקטרון קשור לאֵלֶקְטוֹר - השמש הזוהרת, או אלמנט האש. הענבר והזהב החיוור דומים בצבעם לאש ולשמש. רוב תרגומי המקרא מתבססים על התרגום היווני, והמילה חשמל מתורגמת שם לelectrum, אותה סגסוגת של כסף וזהב.

 

אחת מתכונותיו הידועות של הענבר, היא שכאשר משפשפים אותו, הוא מושך אליו דברים דקים. במאה השש עשרה, טבע הפיזיקאי האנגלי ויליאם גילברט את שם התואר "אלקטרי" לתיאור אותה תכונה - המשותפת לענבר ולחומרים אחרים. גם המילה המשמשת היום בערבית - כהרבא, פירושה בפרסית "מושך קש". כמו ענבר או כל חומר אלקטרי אחר. היום אנחנו קוראים לכוח האלקטרי "חשמל סטטי".

 

במאה התשע עשרה, כאשר חיפש המשורר י.ל. גורדון מילה עברית להביע באמצעותה את אותו כוח אלקטרי, הוא חזר לתרגום השבעים ולמילה המקורית שאותה תרגמו באמצעות אלקטרון. בהערותיו הוא כותב שאילו חשמל הייתה מילה חדשה לגמרי, הוא היה קורא כך "להטיליגרף או להטיליפון", בהסתמך על אותו הסבר המצוי בגמרא: חש - ממהר, מל - מדבר, ממלל. אך מכיוון שהמילה חשמל כבר הייתה קיימת, ותורגמה ליוונית כאלקטרון, יל"ג היה הראשון שהשתמש בה (בעצם, במילה "חשמלה") לתיאור אותו כוח אלקטרי, שסיפק לנו מיזוג אוויר בשבוע החם הזה.

 

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות, יזמת ומנכ"ל מיזם המרצים מר צים וחבורתו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ד"ר תמר עילם גינדין
צילום: דני שביט - Total Vision
מומלצים