עץ הבריאות

הרימון גדל על שיח או עץ קטן. מוצאו ממרכז ודרום מערב אסיה עד הקווקז, אך כבר בתקופות קדומות תורבת והובא לאזורנו. כך הוא הפך לאחד המינים שבהם התברכה ארץ ישראל.

המרגלים ששלח משה לתור את הארץ ולקחת מפירותיה, אספו "מִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים" (במדבר יג, כג). בשיר השירים מוזכר הרימון לא פחות משש פעמים, פרחיו ("ניצתו" בלשון המקרא), פירותיו והעסיס המופק מהם, מתוארים כמעוררי חשק ואהבה: "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים - נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ" (שיר השירים ז, יג).

אז חזרתי לגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים - שם גדלים כל צמחי ארץ ישראל - כדי ללמוד קצת על הפרי הזה:

הרימון - ובעיקר צורתו האופיינית והכה ייחודית - היה מקור השראה לאמנות. על פי המסורת, שולי מעילו של אהרון הכהן קושטו ברימוני תכלת ופעמוני זהב. ארבע מאות רימוני נחושת עיטרו את כותרות העמודים במקדש שלמה. על רימון שנהב מתקופה זו, המוצג במוזיאון ישראל, חרותה הכתובת "לבית ה' קדש כהנים". על פי ההשערה, הוא שובץ בקצה שרביט של כהן גדול במקדש.

שלל דימויים ומטבעות לשון נקשרו על ידי חז"ל לפרי הרימון מרובה הגרגרים. גם בימי הביניים נמשכה ואף גברה חשיבותו של הרימון כגידול חקלאי בארץ ישראל וסביבתה. מסחר ענף התקיים בגרגרי רימון שיובשו בשיטה מיוחדת.

במשך שנים ירדה קרנו של הרימון, בגלל ריבוי פירות הסתיו האחרים והקושי בהכנתו לאכילה. הוא גם התבקע על העצים או נשר - והקשה על החקלאים. אך בשנים האחרונות גובר שוב הביקוש לגרגרי הרימון בגלל סגולותיהם הבריאותיות והכמות הגדולה של נוגדי חימצון שיש בו. הוא גדל בארץ לצריכה מקומית וליצוא, ומשמש גם בגינון כצמח נוי.

בתקופה זו של השנה הוא נמצא בשיא פריחתו האדומה, ופירותיו מבשילים לקראת חגי תשרי. בראש השנה מברכים על הרימון ובסוכות מקשטים בו את הסוכה. יש גם מי ששומרים במקפיא רימונים וגרגירים עד ט"ו בשבט ואפילו עד פסח.

בפרקים הקודמים:

• החשמל של פעם - עץ הזית
• בחור כארז
• האמא של הפיסטוק