ראיתי ג'ירפות בהודו, והשתעממתי

שני תנאים מוקדמים הוצבו בפני הצופים במסע "ג'ירפות" בהודו: ראשית, צריך היה להיות מעריץ מושבע שלהם כדי לשרוד שעה ועשרים דקות במחיצתם בדרך להופעה בגואה, ושנית, ואולי חשוב יותר, צריך היה להצטייד בג'ראס או בעיניים מזוגגות מגעגועים לג'ראס כדי לחשוב שמדובר בסרט מעניין.

עיתוי השידור לא עושה כבוד לערוץ 8. "אין כניסה לפילים", אלבומה החדש של הלהקה, יצא לחנויות לא מזמן, והסרט הוא סוג של קידום מכירות. לא מוצלח במיוחד, צריך לומר, אלא אם כן הכלל "לא חשוב מה תגידו עלי, העיקר שתאייתו את שמי נכון", תקף גם כאן.

מתוך "ראיתי ג'ירפות בהודו" (צילום: ערוץ 8) 

אז מה היה לנו? ג'ירפות תמיד חלמו להופיע בהודו. הם גם הגשימו, אלא שקצת לפני נחיתתם בתת היבשת המרהיבה, העניה, המסובכת והפוטוגנית כל כך, התרחשו פיגועי הטרור במומבאי, מה שבאמת מעיב על סיכויי מסע ההופעות לצאת אל הפועל. וזה לא בדיוק מסע, אלא מין שיטוט מוזר בין גסטהאוסים שבטוח יהיו בהם ישראלים פלוס הופעה אחת באוניברסיטת מומבאי, וקצת מתח סביב השאלה - המעניינת רק מעריצים מושבעים ומזוגגי עיניים - האם יתנו לה להופיע בגואה או שהמשטרה רעת הלב תמנע כינוס גדול של ישראלים בצל האיום וזכרונות הטבח.

רק כדי שלא תכססו ציפורניים, ההופעה בגואה התקיימה בסופו של דבר. לא היו בה גדודי-ענק של מעריצים ואף אחד לא טרח לשאול אותם מדוע התאמצו ובאו בכל זאת ולמרות ההתרעות הבטחוניות. אף אחד גם לא טרח לראיין כמה ממאות הסטודנטים במומבאי שגדשו את רחבת ההופעה והיו מוכנים להתאהב בלי להבין מילה, וכאן דווקא התבקשה קצת עבודה דוקומנטרית, אלא שלא היתה.

מלבד כהנא וקז, שאר חברי הלהקה סטטיסטים בסרט 

בין הופעה להופעה אפשר היה בעיקר לשמוע את גלעד כהנא מרצין ומהגג ואת יאיר קז מחייך ומהגג, ואפשר לקבוע בוודאות גמורה שעדיף להאזין ל"גג". השניים, ושאר חברי הלהקה שהיו סטטיסטים בסרט, לא ניחנו בכושר רטורי מרתק. כהנא מצליח לעניין לדקה בערך במוזרויות שלו - לובש את אותה חולצה שחורה להופעות כבר שנים, מקיף את עצמו בטקסים משונים ביום של הופעה וכיוצא באלה גחמות בלתי מזיקות של רוקיסט, אבל זה בערך הכל, והעניין בזה מסתיים, כאמור, בתוך דקה.

מה עוד היה לנו? קצת צילומי אווירה של דרכים, כבישים ושקיעה בפושקאר. נסיון דלוח ליייצר סוג של עלילה ממפגש עם מדריך תיירים מקומי, שוב בפושקאר, שמספר לחברי הלהקה מהי קארמה, והם מנסים

לקשר בין זה לבין מצב סיבוב ההופעות שלהם. כהנא מציל את עצמו ממבוכה כשהוא מצהיר שאינו מאמין בהשגחה פרטית, אבל גם אמונתו - או העדרה, צריך לומר - אינם ממין הענייינים שיכולים לרתק את הצופה, אלא אם כן הוא עומד בתנאים המוקדמים המחמירים של הסרט.

היה משעמם, ממוסחר, ארוך נורא בלי כל הצדקה מכיוון התוכן, ומיותר לגמרי.