הצית וכיבה: שר הביטחון

לפני שנה וחצי, בעת מפגש עם כתבים צבאיים, הודיע שר הביטחון אהוד ברק שהוא מתכוון "לקחת את המושכות" ולהיות "מעורב מקרוב" בסבב המינויים הקרוב בצה"ל, וכי לדעתו יש לאייש את התפקידים בצורה ש"תאפשר למספר אלופים התמודדות ריאלית על תפקיד הרמטכ"ל".

הודעה כזו, שנים לפני סיום כהונת הרמטכ"ל, בעצם מעניקה לאלופים הזמנה פתוחה למצוא חן בעיני מי שבידיו ההכרעה על קידומם. כדי להבטיח שכל האלופים מבינים היטב מי הבוס החדש, אישר ברק לכתבים הצבאיים להביא את דבריו כציטוט ישיר - לא מפי "גורם בטחוני בכיר".

ואכן, מאותו רגע נראה היה כי ראשי הצבא של "הווילה בג'ונגל" - אותו ביטוי שטבע ברק עצמו לפני כמה שנים כדי לתאר את מדינת ישראל - מתנהגים כאילו הם מתחרים בווילה של האח הגדול. כעת אנחנו בגמר הגדול, שמתאפיין בתככים נמוכים במיוחד. הרי הבעיות הבטחוניות של מדינת ישראל - איראן, לבנון, עזה - הן זירות שוליות לעומת מאבקי הגנרלים ב"הישרדות VIP" (אלופים ותא"לים בלבד).

נדמה כאילו יצירת משברים ופתרונם היא דפוס חוזר בנושאים שברק מעורב בהם. למשל, כשבשלהי ממשלת אולמרט, ביקשה שרת החוץ דאז ציפי לבני להסיר את סגר הסחורות המוטל על עזה, התנגד ברק בטענות בטחוניות נחרצות.

אפילו שמו של גלעד שליט הוזכר כדי להצדיק מדיניות המאפשרת הכנסת פסטה לבנה לשטח הרצועה, אך אוסרת הכנסת מקרוני עם טונה.

מדיניות הסגר, שירשה הממשלה הנוכחית, הפכה לנטל אמיתי על מדיניות החוץ של נתניהו והעמידה את ממשלתו באור מגוחך בעיני הקהילה הבינלאומית. אך עבור מי שנמצא בצומת קבלת ההחלטות - מדיניות טפשית ולא ברורה היא ברכה: תמיד יש יוצאים מן הכלל שרק "השר האחראי" יכול לאשר. צריך רק להבהיר לעולם למי כדאי להם לפנות. כשטוני בלייר, נציג הקוורטט, רוצה להשיג הקלה ב"מצור" ולאשר הכנסת מלט לאנשי האו"ם או מזומנים לבנקים בעזה - הוא פונה כמובן ישירות ל"שר המתון" בממשלה.

יכולותיו של ברק כמגשר לא נפקדו גם מעינו הביקורתית של ברק אובמה, שגם בשעות של כעס גדול על נתניהו (על החלטות שקיבלה ואישרה ממשלת ישראל - זו שאהוד ברק הינו חבר בכיר בה), תמיד שמר על ערוץ תקשורת פתוח לשר החוץ בפועל - אהוד ברק, שהוזמן תכופות למפגשי קדם-פיוס בארה"ב. האיש שתחביבו פירוק שעונים יודע היטב שבכל שעון יש גלגל שיניים אחד קטן שבלעדיו שום דבר לא מסתובב - ובעצם סביבו הכל סובב.

מכל כיוון אפשרי נשחקת היום ההרתעה הישראלית. תפיסת הביטחון ההתקפית של בן גוריון (האיש מהצריף) הוחלפה בתפיסה הגנתית מבית מדרשו של ברק (ממגדלי אקירוב). גם כשצה"ל חייב לתקוף - תפיסת הביטחון החדשה קושרת את ידיו בהנחיות בלתי אפשריות: להשתלט על אוניה בלב ים - אבל לעשות זאת עם רובי צבע בלבד.

בשבוע שעבר הסתיימה עקירת עץ בתוצאות טרגיות שבהן נהרג מג"ד במילואים, וגם תקרית זו לא הביאה לביקורת ציבורית על האיש שהנחיל לצה"ל את מושג "מדיניות ההכלה", לאחר שהורה לו לסגת מלבנון בשנת 2000. בזוכרו את הביקורת הקשה שמתחה ועדת וינוגרד על מדיניות זו - הקפיד השבוע ברק להשתמש בתחליף חדש: "תגובה מקומית".

השיאים החדשים נחשפו בסוף השבוע, בדמות צעדים עלובים שבהם נקט גנרל זה או אחר - ולא משנה אם אחד שכר יחצ"ן או שני זייף מסמך. האמת הרי תיחקר ותצא אל האור. אך בעידן האינסטנט, צריך זיכרון ארוך כדי להבין שהזרע שזרע ברק בהודעתו לכתבים הצבאיים לפני שנה ומחצה, הוא שהנביט את פרי הביאושים שנזרק כעת הישר לפרצוף הקולקטיבי של האומה.

האם אחרי שנים שבהן ברק נמצא בכל צומת קבלת החלטות, לא הגיעה העת לשאול: הייתכן שהשריפות לא פורצות מעצמן? אין לנו מה להתלונן על "טפלון" כשאנחנו אלו ששוכחים מהר מדי. על הכיבוי המוצלח הרי יוענק לחייל הכי מעוטר בצה"ל עוד צל"ש. או אולי, במקום לבחור רמטכ"ל, הממשלה תמנה סוף סוף שר ביטחון ראוי?

אבי טרנגו, עיתונאי