סיפורים מחדר השינה

הסופרת מירי רוזובסקי כותבת בחדר השינה בביתה שברמת החי"ל בתל אביב, ואין לה כל בעיה עם זה. "אני ממילא כותבת בשעות היום, ומדי פעם אני נודדת עם המחשב הנייד שלי לשאר חלקי הבית".

רוזובסקי מנגדת לרומנטיזציה של הכתיבה, ולא תמצאו אצלה מילים כמו "סביבה אופטימלית", או רחמנא ליצלן "השראה". "מדובר בעבודה לכל דבר, אפילו פחות מזה", היא טוענת.

לרוזובסקי, בניגוד לעמיתיה, אין גם שום בעיה עם תרבות המבצעים, והיא גם אינה סבורה כי המבצעים עברו את הגבול. לטעמה המבצעים חושפים סופרים לקהל נרחב ביותר. "אני בעד שכמה שיותר קוראים יגיעו לכמה שיותר ספרים", היא אומרת, "ויותר מזה אני לא מתעסקת בנושא. סופרים צריכים לכתוב, ובכל מקרה טוב לי עם המצב נוכחי".

רוזובסקי, ילידת 1967, עבדה בעבר כעיתונאית, וכתבה תסריטים עבור "ערוץ הילדים" ו"טלעד". קובץ סיפוריה זכה ב-1999 בפרס ירושלים לספרות יפה.

מלבד ספרי הילדים שכתבה (סדרת "רוני מקרוני", "ילדה עם כנפיים" ו"מיצי") פרסמה את "כל הדרך הביתה", "אותה האהבה, כמעט" ו"פעם בחיים".