קראתי לאחרונה בכתבה שכותרתה: "תושבי לוס-אנג'לס השיגו את יעדי השימור שנקבעו". סופר שם כיצד ריסנו תושבי העיר את צריכת המים שלהם, והורידו את הצריכה לזו שנרשמה ב-1991 כשהעיר מנתה 500 אלף תושבים פחות מב-2009. ב-2010, הבצורת בת שלוש השנים הסתיימה עם כמויות הגשם המבורכות שנרשמו בחורף 2009-2010.
במקביל קראתי דברים של שני פרופסורים מהטכניון לפיהם חלוקת החסכמים בישראל היא טעות ושספק אם חיסכון הוא כבר צורך קיומי של מדינת ישראל.
מה מבדיל בין ישראל למדינות אחרות שרואות בבצורת כדבר טבעי וכאירוע שיש לטפל בו קודם כל בדרך של ריסון הצריכה? אין כל ספק שגם ישראל יכלה "לנהל" את הבצורת על יד הקטנת הצריכה - דבר שהוכח על ידי מסע החיסכון הקצר שנוהל בארץ בחורף 2009-2010, והוריד תוך ארבעה חודשים את הצריכה הביתית ב-20 אחוז. אז מדוע בחרה ישראל להתמודד עם בעיית המים שלה על ידי התפלה - ולא חיסכון?
זה מזכיר לי את המאמר של ויטו טנזי מקרן המטבע העולמית "כבישים לשומקום - כיצד שחיתות בהשקעות ציבוריות פוגעות בצמיחה".
בנייה של חמישה מתקני התפלה משולה בעיני לסלילת כבישים לשומקום. זו אותה שחיתות שהנהנים הגדולים ממנה הם בעלי הון וקבוצות אינטרסנטיות שמתעשרים על חשבון הציבור.
דו"ח ועדת החקירה של משבר המים מ-2010 מגלה פרטים מדהימים. נציבות המים פנתה למשרד האוצר כדי להבטיח קבלת תקציב לביצוע הפעולות שנדרשו לקידום החיסכון במים. למרות בקשות חוזרות מצד הנציבות, התקציב לא אושר. מהדו"ח מתברר שלא מדובר באיזו מעידה חד-פעמית אלא בניסיון עקבי למנוע את ההפעלה של צעדי חיסכון שהיו מיתרים את הצורך בבניה של חמשת מתקני ההתפלה.
קשה לתאר כאן עד כמה הרסני הצעד הזה בו נוקט הממשל. זוהי העדפה ברורה של האינטרס של בעלי ההון על פני האינטרס הציבורי. זה רק מאשש את הערכת הבנק העולמי לפיה "מאז שנת 2000 ישראל היא בין המדינות המושחתות בעולם, הסובלת ממשל לא יעיל עם רמה גבוהה של שחיתות בין מנהיגיו".
אין זה מקרי שמדינות כגון קנדה, ארה"ב, אוסטרליה ואנגליה - שבחרו דווקא בחסכמים ולא בהתפלה - ממוקמות במקומות טובים יותר מישראל בדירוג השחיתות העולמי.
עם השלמת שלושת מתקני ההתפלה באשקלון, חדרה ופלמחים, תפוקת המים הכוללת היא 267 מיליון מ"ק לשנה. מצבה של ישראל ב-2010 מבחינת אספקת מים עירונית הוא הטוב ביותר מזה עשרות שנים. על הפרק עומדת הקמה של עוד שני מתקני התפלה - בשורק ובאשדוד. הבנייה הזו היא בחזקת טירוף - לא פחות.
במקום להשקיע ארבעה מיליארד ש"ח בבנייה של שני מתקני התפלה - ועוד השקעות נלוות - ניתן להפעיל אחת מתוכניות השימור והחיסכון שהוכיחו את עצמן בעבר בעשרות משברי מים אחרים. החיסכון יניב מים בכמות השווה לשני מתקני ההתפלה וישיג עוד יתרונות:
ראשית - צריכת החשמל לא תרקיע שחקים, וכך תיחסך גם פליטות גזי חממה השווה לזו שמייצרים 130 אלף כלי רכב. כך תוכל ישראל לצעוד צעד משמעותי למימוש ההבטחה של הנשיא פרס בקופנהגן להקטין את פליטת גזי החממה ב-20 אחוז עד 2020.
שנית - אי הקמת מתקני ההתפלה תקטין את העלאת מחירי המים ב-50 אחוז - משום שלא יצטרכו לבנות תשתית חדשה. תשלומי הציבור על מים יקטנו במיליארדי שקלים לשנה.
וכמו כן, ביטול הקמת מתקני ההתפלה בשורק ואשדוד תתיישב עם ההצהרה של שר האוצר כי כוונת הממשלה היא לפעול נגד ריכוז הבעלות של מספר קטן של משפחות על ענפים שונים. אם שני מתקני ההתפלה הללו לא יבוטלו, הטייקונים ישלימו את השתלטותם גם על מקורות המים העירוניים של ישראל.
ד"ר פרץ דר, בעבר מנהל המחלקה למים עירוניים בתה"ל, ויועץ לנציבות המים בנושא צמצום צריכת המים העירונית
