"אח, איזה גדול החופש הזה, אה?"

בתקופה הפרה-היסטורית, בטרם הפכתי לאמא פולניה הרצה אחר ילדיה עם קרם שיזוף מס' 80, סנדוויצ'ים מזינים, כובע ומימיה - צמד המילים "חופש- גדול", אי שם בין שנות השמונים-לתשעים, הילך קסם בעיניי.

לא עוד לרוץ לאוטובוס לבית הספר טרוטת עיניים, להעביר פתקים לחצי מהכיתה תוך כדי שיעור אזרחות, להחליט מאיזה שיעור מבריזים וקופצים לעיר ולחרוש למתכונות. מעכשיו זה ים, חול, שמיים, סאן-אין להבהרת השיער, קרם גזר לזירוז השיזוף, "אתניקס" בווקמן ורביצה בלתי מבוקרת מול "צער גידול בנות", "בנות מזל", "היו ימים" ו"לא כולל שירות".

וכמובן, איך אפשר בלי התייצבות בלשכת התעסוקה עמוסת בני הנוער נטולי הדאודורנט, מלצרות בחתונות, עבודה בחלוקת דואר ובחנות המפעל של סבא וסבתא. בהחלט ימים מתוקים, אני נאנחת... ומתעשתת בזריזות. הקטן מאיים לקפוץ לבריכה של הגדולים והוא בלי מצופים!

הסבתות של היום

רצוי להקדים ולסגור עם אמא שלך תאריכים בהם את מעמיסה את מיטב ילדייך למס' ימים אצלה ונמלטת על נפשך, שכן את עלולה להכניס עצמך בטעות לתגרה משפחתית עם אחותך בגרסת: "הרי בפירוש סיכמנו שאת מביאה אותם ב-15 ליולי ולא ב-15 לאוגוסט".

לפני שתעלו בלהט התגרה חשבונות בלתי פתורים מהעבר ("רק תדעי שאני לעולם לא אשכח לך שגזרת לי את השיער של הברבי!"), חשוב שתשבו ותתאמו תאריכים ל"יומיים כיף אצל סבתא", רק הקפידו לסנכרן את הלו"ז הצפוף שנבנה בעמל רב ("שרק לנצח" בקולנוע, לונה פארק ויום בזבוזים בקניון), עם הלו"ז הלא פחות צפוף של הסבתא המודרנית (קורס איטלקית למתקדמים, פילאטיס לגיל הזהב, טיפול אצל הפאנית ונסיעה לצימר עם בעלה החדש, זה שילדייך מתעקשים לכנות "סבא").

הבייביסיטר

אם ביולי לא הפשלת שרוולים בחפשך אחר שמרטפית חלומותייך (בת 18 לפחות, מתה על ילדים, חולמת ללמוד חינוך לגיל הרך במכללה, קופצת לבקר את ילדייך סתם כשעוברת בסביבה וכשאת חוזרת הביתה, את מוצאת בית מצוחצח, כלים שטופים, כביסה מקופלת וילדים רחוצים המרותקים לסיפור), ספק אם תמצאי אחת כזו באוגוסט, כשתהיי ממש נואשת.

בחודש עגום זה את תתפשרי גם על ילדה בת 12, מבט פעור בעיניה ואדישות בהתנהגותה, בעיקר כשהקטן שבילדייך צווח "אמאאאאאאא", כשאת נאלצת ללכת ולבסוף נרגע בידי אחיו הגדול בן ה-10. כטכניקה להעברת הזמן היא מתיישבת על הספה בביתכם ושוקעת בקריאת ספר או מהופנטת ל"דיג דיג דוג" יחד עם בנותייך, בזמן שהקטן מוצא את נחמתו בפיזור כל הבמבה מהחבילה החדשה, בין חדרי הבית.

שחקנים, ליצנים, קוסמים, מפעילים

בעברי הלא רחוק התפרנסתי למחייתי בעיקר בימים מיוזעים ונטולי מסגרת, כמו החופש הגדול. זה התחיל מגרירת ציוד ההגברה, תאורה ותפאורה למטען האוטו, פרידה חפוזה מילדיי, נסיעה לכל מקום, בכל שעה וכמעט בכל מחיר. ואז: חיפוש קדחתני אחר המתנ"ס השכונתי / גן שולה / קייטנת "הקשת הקסומה" וגם כמה רכזות שבאו לצפות בי כדי לראות אם להזמין אותי לשנה הבאה לישוב או סתם להעביר עלי ביקורת צולבת בזמן ההצגה.

בסוף ההצגה הילדים שועטים לעברי בהתרגשות, נוגעים, חובשים ורומסים את הציוד, בעוד אני כבר מתניעה את הרכב בדרכי להצגה השנייה באותו בוקר, במתנ"ס הקהילתי / יום כיף לילדי חברת החשמל / ישוב מבודד ומרוחק שהוקם רק יום קודם ומוקף בכפרים ערביים.

אחרי שתי הצגות בוקר אני דוהרת לאסוף את ילדיי משלל הקייטנות, מחממת להם ארוחת צהריים מזינה של שניצל תירס ונקניקיות סויה ומזכירה לבעל שיגיע בדיוק ב-3, כדי שאוכל לצאת להצגה השלישית לאותו יום.

החברה השאנטי שלך

כאילו לא חם לנו מספיק, תמיד תימצאנה בחברתך כמה אימהות פטריוטיות שתדאגנה שלא במישרין להעלות את מפלס ייסורי המצפון שלך כאמא בישראל כלפי מעלה. הן לעולם לא ישלחו את ילדיהן הרכים לקייטנות, לא כשיש תחליף כה מושלם כמו האמא הכי סבלנית ומלאת חדוות יצירה ושפע זמן איכות לבלות עם ילדיה במשך חודשיים תמימים.

הן חיכו לרגע הזה (הן תיזרנה לך קצת מלח על הפצעים) או יותר נכון הן מתענגות על החודשיים האלו. 60 ימי תענוג רצוף של בילוי בטיולים, יצירות מגלילי נייר טואלט וצבעי מים מטפטפים ברחבי הבית, קימה ב-11 בבוקר והליכה לישון לקראת חצות והכל בחיוך מצועף מאוזן לאוזן.

כשתחזרי לביתך, תבררי עם בעלך אם מבחינה הלכתית לא היה זה שקר, לא לספר לה על קייטנת מועד ב' אליה נרשמו ילדייך וגם על צהרון קייטנה מועד א'.

חברתך הרווקה הנצחית

ב-305 ימים במהלך השנה את מציעה לה את כתפך הרחבה להישען עליה, לבכות, לקטר ולהתחנן יחד איתה ל-ה' שיעזור לה למצוא את שאהבה נפשה. ב-60 הימים הנותרים אתן נאלצות להחליף כתפיים, כשלפתע, חיי הרווקות לא נראים לה מכה שאינה כתובה בתורה, בעיקר לא כשהיא מפתיעה אותך בחתונה הממשמשת ובאה ב-31.8, בה היא מתעקשת שתביאי את כל ילדייך שגדלו במהלך שנות הרווקות הרבות על ברכיה. וזה לא מעניין אותה שבבוקר למחרת כולם צריכים כבר לקום ב-6 וחצי ליום הראשון ללימודים ובפרט הבת הנרגשת שצריכה להספיק לטקס של כיתה א' בעיניים טרוטות מעייפות ותסרוקת מהחתונה שטרם הספקת לפרק.

כשהקטן משכשך במי הבריכה לפעוטות, חנוט במצופים וגלגל הצלה ומרוח בקפידה בקרם הגנה 85, אני מתנערת מהרהוריי לקול צווחות העונג של בנותי: "אמא, תכנסי איתנו לבריכה!".

"רק רגע, חמודות", אני מנופפת לשתיהן, מתיזה על שיערי סאן אין, מתמרחת בקרם גזר ומפזמת להנאתי את "תותים" של אתניקס, רגע לפני שאני מזנקת לבריכת הפעוטות ומרגישה ים-חופש-גלגל בצורת ברווז-שמיים ומים. אח, איזה גדול החופש הזה, אה?

• מיכל פרץ, אמא לחמישה ילדים, תושבת הישוב שבות רחל, עוסקת בתיאטרון.