את מסע המושבות שאני הייתי מתכנן, הייתי מתחיל ביהודה ושומרון, בדיוק מאותן סיבות שהביאו את הרב קוק
והרב זוננפלד לצאת אליו. בגלל שאני מרגיש שנוצרת כאן קבוצה שהתקשורת שלה עם יתר אזרחי ישראל הולכת ומתכווצת, והיא יותר ויותר שוקעת בתוך עצמה ובתוך הז'רגון ותפיסת העולם שלה, ופחות ופחות רואה את עצמה מחויבת לכלל ישראל. על אף שהייתי שמח לצאת למסע חילוני בקרב ציבור דתי בכלל, המניעים לצאת למסע ביהודה ושומרון הם אותם מניעים: לרצות לראות אם יש בנו האפשרות לדיאלוג אמיתי ומקרב.
יש מקומות כמו היישוב היהודי בחברון שבהם אני לא בטוח שעדיין רוצים לדבר איתנו. אבל יש מקומות כמו עלי שאני חושב שמאוד רוצים לדבר אתנו בהם, וגם אנחנו אותם. אז אולי הייתי מתחיל את המסע במקום כמו עלי, שזו נקודת התיישבות שקיימת כבר קרוב לשלושים שנה, של אזרחים בורגניים ישראלים טובים, שאני בטוח שהם רוצים להמשיך לשמור על התקשורת שלהם עם שאר חלקי מדינת ישראל.
למסע הזה הייתי לוקח את הרב שי פירון, חברי הטוב, כי אני מרגיש שהוא יכול לעזור ליצור ראש גשר. והייתי לוקח את כתב ערוץ 2 רוני דניאל, אולי גם מפני שהוא היה המג"ד שלהם בגולני, אז אני מניח שהם זוכרים לו את זה לטובה. הייתי מזמין גם את הפרופסור רות גביזון, שאותה אני לא מכיר טוב מספיק, אבל נראה לי שהיא יכולה להגיד דברים מעניינים לכולנו, לשני הצדדים.
מעלי הייתי נוסע גם לביתר–עילית או לאחד מהיישובים החרדיים הגדולים, כדי לנסות להבין למה הם מוכנים לחיות בצורה שבה הם חיים, ולשאול אותם האם יש אפשרות לכתיבה של אמנה חדשה שבה הם הופכים להיות חלק מהציבור העובד והמשרת במדינת ישראל ולא תמיד החלק הנתמך על שולחן אחרים. הייתי שואל את אותה שאלה גם באום אל–פחם. הייתי מנסה לברר לעומקה את סוגיית השירות הלאומי כראש גשר בין הציבורים בחברה הישראלית. הם לא פחות חברה ישראלית ממני, אבל הם חלקים שצריכים חיבור.
אני מדגיש שלמסע כזה אני יוצא לשמוע הרבה יותר מלהשמיע. אגב, יצאתי למסע דומה שכזה לפני כחודשיים, ואני חושב שבאמת זה מה שעשינו בו - בעיקר הקשבנו.
האנשים האלה הם אחיי. אני לא מוותר עליהם כל כך בקלות. ואני חושב שנקודת החיבור ביני וביניהם היא חזקה ומשמעותית, אפילו יותר מנקודת החיבור שהייתה בין הרב קוק והרב זוננפלד לאנשי המושבות של הימים ההם. גם אני וגם אנשי השומרון מתחילים כל דיון בינינו מנקודת מוצא שאנחנו ציונים, יהודים ולאומיים, רק שיש לנו לפעמים תפיסות שונות לגבי מה משרת הכי טוב את הרעיון היהודי–ציוני–לאומי הזה. הוויכוח הזה הוא כמעט טכני במובן הזה שאנחנו רוצים את אותו הדבר: שיהיה הכי טוב לציונות והכי טוב ליהדות והכי טוב לישראליות של כולנו.
בכל מה שקשור לסוגיה הדתית שעמדה לא מעט במסע המושבות ההוא - במסע שלנו אני הייתי מדבר בעיקר על 'זהות יהודית',
ועל איך היא צריכה לבוא לידי ביטוי. שהרי הדתיות היא הפרקטיקה של הזהות היהודית. היא דרך שבה אדם מביא לידי ביטוי את זהותו היהודית. אחת מהדרכים שלי, לדוגמה, להגשים את הזהות היהודית שלי, היא לכתוב ספר על התנ"ך. בהקשר הזה הייתי מנסה לבדוק במסע הזה, למה פרקטיקה הפכה להיות גורם כל כך מפריד, בעוד ההוויה הבסיסית כל כך דומה. אני לא רוצה שהזהות היהודית תהפוך לגורם מפריד ביני ובין האחר, אלא שתהפוך לגורם מתווך, מעשיר.
ולסיום נקודה למחשבה, אולי הצעה: הבסיס התרבותי שעליו הוקמה המדינה היה התנ"ך, בן–גוריון, כידוע, היה אחד האחראים לכך. התנ"ך מאוד החלטי באופיו ובשפתו, הוא כמובן מעיד על זכותנו על המקום הזה, על ההיסטוריה וכו'. לעומתו בתלמוד קיימת ההכרה בכך שיש כל מיני אופציות בתוך היהדות ושמותר לי לא להסכים, ושהמחלוקת מוסיפה לכולנו ולא מפחיתה. מבחינה זו הייתי מעלה הצעה שדווקא התלמוד, שיש בו הרבה יותר מקום לשאלות ולשיח ולספקות, יהפוך לבסיס התרבותי שלנו. מבחינה זו אני חושב שכולנו צריכים קצת פחות דיאלוג תנ"כי ויותר דיאלוג תלמודי.
