קריר ומסעיר - מפגש רוכבים לרגלי האלפים

זה היה סוף שבוע ארוך. כזה מהסוג שפחות או יותר כל אופנוען חולם עליו. טיסה למינכן, איסוף אופנועי ב.מ.וו ערוכים ומוכנים לתיור, רכיבה במזג אוויר נפלא דרך נופי-גלויות ציוריים לכיוון גארמיש, על גבול אוסטריה. והכל לטובת מפגש האופנועים השנתי, BMW Motorrad Days, שמארגנת - ניחשתם כנראה נכון - ב.מ.וו.

וזה בדיוק היה כך: חלומי, לא פחות. מכל הסיבות שאתם יכולים להעלות בדעתכם, ועוד כמה שאולי לא. זה היה, לפני הכל, סוף-שבוע של אופנוענות צרופה ומתובלת היטב, מתכון מוטורי מהסוג שגורם לך לבקש עוד ועוד. ככה זה כאשר מתכנסים להם במקום אחד 60,000 אופנוענים מכל רחבי אירופה - ולא רק אירופה - לאירוע מאורגן ומתוקתק למשעי, עם תצוגה בלתי נגמרת של אופנועי ב.מ.וו מכל הסוגים ומכל השנים. אני חוזר, לאלה שקראו מהר מדי - 60 אלף רוכבים. 

הגרסה הגרמנית והדו-גלגלית לפרווה על הדש-בורד (תצלום: טל שביט)

כולם הגיעו על שני גלגלים (וגם, פה ושם, שלושה וארבעה). המוח והעיניים, גם כאלה שראו כבר דבר או שניים בסגנון זה, מתקשה לקלוט. השנה, חשוב לציין, האירוע היה גדול מהרגיל: המפגש היה ה-10 בסדרה, מה שחייב חגיגה ברמה גבוהה יותר. בנוסף - השנה מלאו 30 שנה לסדרת ה-GS פורצת-הדרך של ב.מ.וו, כיום האופנוע הגדול הנמכר באירופה. כך שהסיבה-למסיבה היתה כפולה ומכופלת.

גם מי שאינו אופנוען מושבע, לא נשאר אדיש למראה העושר המוטורי שנפרס לפניו. על אופנועי ב.מ.וו סדרתיים, שנמצאים כאן כחול אשר על שפת הים, אף אחד לא מסתכל. יש מספיק מה לראות גם בלעדיהם. כלים משופרים באינספור ואריאציות, דגמים מיוחדים מבניה יוצאת דופן, מעשה ידיהן של עשרות סדנאות מההווה והעבר. דגמי מירוץ נדירים, שלל דגמים קלסיים שמורים כחדשים מהעבר הרחוק והקרוב, וגם מוטאציות מוזרות-מופלאות שממש חובה לראות.

למטייל. שלוש שנים וחצי, 165 אלף ק"מ, כולל ישראל ושכנותיה (תצלום: טל שביט)

כמו למשל הבוקסר של באדי, גרמני לא צעיר אך עם שריטה עמוקה במיוחד. מזה מספר שנים שהוא מצפה את אופנועו בשלל חפצים ביזאריים, מזכרות, בובות, חיות צעצוע, וגם חלקי גוף כרותים. לא אמיתיים, כמובן. אפשר לבלות שעות בגילוי אלפי הפריטים שבאדי הדביק, הצמיד, חיבר ומיתקן על אופנוע למוד הקרבות - ולא, הוא ממש לא סיים את העבודה.

והיה גם מישהו שאבזר את אופנוע כדוכן-נקניקיות נייד. כולל קופסת-פח הצמודה לאחד האגזוזים, אותה ממלאים מים כדי לבשל בה. מול עינינו הנדהמות נוצל חום המנוע ומוחזר כדי לחמם את מי הבישול. ברור, למען איכות הסביבה. ומה עם סוכן ב.מ.וו צרפתי שבנה, ממש מאפס, רפליקה של הב.מ.וו הראשון מלפני קרוב ל-90 שנה - אבל עם מנוע בוקסר עדכני? צריך לראות את יצירת-האמנות הזו, כדי להבין ירידה לפרטים מהי. 

לראות ולא להאמין. עבודת יד, עם ירידה היסטרית לפרטים (תצלום: טל שביט)

למבקרים לא חסרו פעילויות. רוצים להתנסות באחד מדגמי השטח של ב.מ.וו או הוסקוורנה? אין בעיה. מסלול יעודי מאתגר למדי שהוקם בתוך מתחם המפגש, אפשר פשוט להרשם, לעלות על ביגוד-מגן ולעשות צחוק מעצמכם לעיני הצופים מהצד. רוצים פעילות פחות ספורטיבית? אפשר לצפות כיצד צובעים באייר-בראש ובצבעי-גוף צמד דוגמניות עירומות, שלאחר מכן שוטטו ברחבי המתחם מבלי שמישהו יצעק געוואלד.

היו גם מופעי פעלולים על אופניים, וכמובן את תצוגות פעלולן האופנועים מס' 1 בעולם, כריס פייפר, שאת יכולתו כבר הצגנו לכם לא מכבר. אגב, בשבת של אותו סוף-שבוע שיחקה גרמניה מול ארגנטינה במונדיאל; רחבת ההופעות של פייפר עברה הסבה מהירה לאזור צפיה במשחק על מסך ענק, לטובת אלפי המבקרים שהגיעו מוכנים למשימה כאוהדים מן השורה. ובערבים, תחת אוהל ענק ממדים שאיכלס אלפי חוגגים ושימש גם כחדר אוכל ראשי (ומקור לכמויות בירה בלתי נתפסות), נערכו הופעות.

צריך באמת לראות כדי להבין, עד כמה הייתה סקלת האירוע קרובה לבלתי-נתפסת. תצוגת תכלית יוצאת דופן לעוצמה של מותג אופנועים אמוציונלי - אחד מקבוצה מצומצמת של יצרנים שעדיין מעוררים תחושת השתייכות, מכל שכבות האוכלוסיה. האחרים הם הרלי-דייוידסון ודוקאטי, אם שאלתם. 

היי יוהאן, הבחור המוזר הזה מצלם אותנו. תחייך, ועכשיו! (תצלום: טל שביט)

העיתונאים שסיקרו את האירוע, ובהם עבדכם הנאמן והמוקסם, זכו לדובדבן מיוחד: ב.מ.וו קיבצו על במה אחת כמה מהדמויות הבולטות שהשפיעו על סדרת ה-GS הסופר-מצליחה במרוצת השנים, למפגש רווי אנקדוטות, הומור ומידע פנימי נדיר. החל במנהל מכירות בסוף שנות ה-70, דרך מהנדס שעבד תחתיו, רוכב-שטח חובב ונלהב שבנה אופנוע שטח על בסיס הבוקסר, ושכנע את ההנהלה שצריך לייצר דגם סדרתי.

וכמובן יוטה קליינשמידט, שהיתה אופנוענית-ראלי מצטיינת לפני שעברה למכוניות, ועל הדרך גם הייתה לאישה הראשונה והיחידה שניצחה בראלי דאקאר; היא סיפרה כיצד השתתפה בראלי דאקאר הראשון שלה בשנות ה-80 על-גבי ב.מ.וו GS, אותו הכינה בדירתה הקטנה בברלין. וגם שחקן הקולנוע צ'רלי בורמן, בן זוגו של יואן מקגרגור למסעות סדרת "הדרך הארוכה למטה" המתוקשרים, שתרמו רבות לתדמית ב.מ.וו ולמכירות סדרת ה-GS.

היא חושבת שזה מצחיק. אנחנו חושבים שזו בריאות (תצלום: טל שביט)

אבל מעבר לכל, היה הזה המפגש עם תרבות מסוג אחר שהותיר אותי מעט המום. ביקרתי פעמים רבות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, ורכבתי עשרות אלפי ק"מ על כבישי היבשת הזו לאורכה ולרוחבה. אבל הפעם, יחסי הגומלין בין האופנוענים לסביבתם הותירו אותי נפעם - ואחוז קנאה.

במהלך כל סוף השבוע מצאתי עצי נדהם שוב ושוב מהדרך בה אופנוענים מתקבלים בחברה שסביבם. יחס אוהד, מובן מאליו, ולא כשל אויב הציבור ועוכר האדם שאנו מכירים כאן. יש לכך סיבה מצויינת: האופנוענים עצמם מתנהגים בכבוד לסביבתם. בכבישים הם נוהגים באורך-רוח ואדיבות מלאה כלפי הזולת, ובעיקר כלפי נוסעי המכוניות שחולקים עימם את הכביש. נהגי מכוניות, מצידם, נהגו בדרך ארץ כלפי האופנוענים ועשו הכל כדי לא לסכנם. כל-כך נכון וטבעי ומרגיע, וכל-כך חסר אצלנו. 

כן, היו שם לא רק גברים משופמים ומקועקעים. וטוב שכך (תצלום: טל שביט) 

נכון, מדובר ברוכבי ב.מ.וו. אנשים בוגרים מיושבים בדעתם יחסית, כאלו שלא עושים בלגן ברחובות. ובהחלט יש בזה משהו. אולי זו הסיבה לכך שגם בשעת לילה מאוחרת לאחר תום ההופעות, התפזרו החוגגים - אלו שלא נשארו בעיר-האוהלים הענקית אלא לנו בבתי מלון בסביבה - מבלי להשמיע נהמת מנועים משולחת רסן, בלי הרמות-גלגל ושאר הפגנות-מאצ'ו מיותרות. ואולי, רק אולי, זו גם הסיבה לכך שלמרות החיבור הבעייתי לכאורה בין רוכבי אופנועים לכמויות בירה אדירות, לא ארבה ולו ניידת משטרה אחת לצורך בדיקת אלכוהול.

אז כן, אולי אלה רוכבי ב.מ.וו בוגרים נפשית יחסית. אבל אולי זו פשוט תרבות. במובן הכי בסיסי ואלמנטרי של המילה.

הכותב היה אורח חברת ב.מ.וו