התחננתי בפניך, אחי, אל תתחתן עם האשה הזו

אשתך אינה אשה רעה. שניכם אנשים טובי לב, נדיבים, אנשי חסד, בעלי ערכים נפלאים. אבל איכשהו, כשאתם ביחד יוצאים מכם ניצוצות של שנאה. יש לכם את היכולת לאמלל זה את זה באבחת משפט. שניכם אנשים אינטליגנטים, רהוטים, אלא שהרהיטות הזאת והיכולת הוורבלית הגבוהה שלכם משמשות אתכם לזריקת חצי רעל מדויקים ישר ללב. יש לכם יכולת להוציא את הרע זה מזה, להבליט את החסרונות שלכם, ומעל הכל - כל אחד רוצה לצאת צודק. "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב יהודה עמיחי. משפט שצריך לתלות על דלת ביתכם.  

ציפורניים נשלפות, לשונות מושחזות, ושניכם ששים אלי קרב

משהו בתקשורת הכי בסיסית שיש לבני אדם, שלא לומר בני זוג, פשוט לא עובד אצלכם. ואהבה, החסד המופלא הזה, מעולם לא דר בלב שלכם. שניכם חיים חיים כפולים, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. אלה החיים שבחרתם לעצמכם. בבוקר מוערכים במשרותיכם הבכירות, ומרגע הכניסה לווילה שלכם - ציפורניים נשלפות, לשונות מושחזות, ושניכם ששים אלי קרב.  

בהתחלה לא הצלחתם להיכנס להריון. חשבתי זה היה סימן, אות משמיים. אבל בעקשותכם עשיתם טיפולי פוריות והבאתם לעולם בן מחונן. אליו הצטרפו בנים נוספים. הילדים שלכם חכמים, יפים, אבל הם מעולם לא היו ילדים; מעולם לא אפשרתם להם לחוות ילדות. מרגע שנולדו הם היו עדים ללחץ שיש בבית, למתח התמידי, לצעקות. נטלתם מהם את התום שכל ילד זכאי לו, צילקתם את נפשם במריבות שלכם. הבאתם נשמות שלמות לעולם, ובמו ידיכם חקקתם על לוח ליבם שקשר בין גבר לאשה הוא קשר שהתקשורת שלו היא של מלחמה ושל התנצחות.  

אינכם רואים שבקרב האבוד ביניכם איבדת את הילדים שלכם?

אני חרדה להם, יותר מכל, אני אוהבת את הילדים שלכם, נפשי קשורה בנפשם. כצופה מהצד אני רואה שלאורך השנים, בזמן שאתם הייתם עסוקים במלחמות פנימיות ובהישרדות, הילדים שלכם גידלו את עצמם לבד, והם משוועים לתשומת לב מצידכם. הבכור מחונן אבל מכה ילדים אחרים, ובכך זוכה לתשומת לב שלילית מאימו באסיפות הורים, אחר ברח לספרים מכל מיני מחושים פסיכוסומטיים. הם מתחננים לקשר איתכם. אינכם רואים שבקרב האבוד ביניכם איבדת את הילדים שלכם? 

לא אשכח את היום שישבתי על הספה עם ילדכם הקטן. הוא הביט בי בעיני השקד שלו ואמר לי שאבא ואמא כל הזמן רבים ושפעם אפילו אבא קילל את אמא. הסתרתי את הדמעות שבצבצו. למה ילד צריך לראות לשמוע כאלו דברים?  

אבל יותר מהכל אני חרדה לילדים שלא יידעו שאהבה קיימת, שיחשבו שהתקשורת עם אשה היא דרך צעקות. אני פוחדת שמי שאיבד את התמימות בילדות לא יוכל להשיב אותה אליו כגבר בוגר ואולי יפספס את הקסם זה שיש באהבה, הקסם הזה שהם מעולם לא ראו מהלך במסדרנות ביתם. 

היום שניכם כבר עייפים מותשים. יש שיחות על גירושים, אבל הן אינן מתממשות. איני יודעת מדוע. אתה אמר שזה מורכב ולא מסביר. האם זה המזונות שתצטרך לשלם עבור הילדים? האם זה מעמדך בחברה שייפגע?

אבל תחשבו, האם אלה החיים שביקשתם לעצמכם? גם מלחמות התשה נגמרות אם מחליטים שייגמרו. דבר אינו שווה את המתח שרואים בעיני ילדיכם. אתם פוצעים זה את זה ואותם מידי יום.

האם הנשמה שלכם הפגועה והכואבת לא רוצה למצוא אהבה טובה ומתאימה יותר? אתם עדיין צעירים. אתם לא היחידים שפתחו בפרק ב' בחיים והצליחו. ממה אתם כל כך פוחדים?

אוהבת,

אחותך

• מאמרים וטורים אישיים על מריבות בזוגיות