פשע המלחמה הבאה מתרחש כבר עכשיו, עוד לפני שהמלחמה החלה. פשע המלחמה הוא, שאין מונעים את המלחמה. המלחמה הבלתי נמנעת - תרתי משמע, למרבה הצער - היא מלחמה עם סוריה. ניסיון החיים וההיסטוריה מצביעים בבירור על כך, שאם אין ממלאים ואקום מדיני במהלכי שלום, הוא מתמלא במלחמה. זה כמעט חוק טבע - כמו בכדורגל: כשאינך מנצל הזדמנויות להבקיע, כמעט תמיד אפשר להמר שבסוף תחטוף.
מאז 2003 שולח בשאר אל-אסד איתותים שהוא מוכן לשלום, וישראל משיבה את פניו ריקם. בתחילה היה זה בתירוץ שהוא חלש מדי, ולכן לא כדאי. מאז שהתחזק, התחלף התירוץ: כוונותיו של אסד אינן טהורות.
ממשלות באות והולכות, ובצד הישראלי אין פרטנר. לכאורה, לא ברור איך יכולה ישראל להרשות לעצמה לסרב. הרי כל מה שחלמנו עליו מתקיים: אסד מדגיש מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן את שאיפתו ל"שלום מקיף", את נכונותו למו"מ "ללא תנאים מוקדמים", ומקונן שוב ושוב על כך שמצדנו אין תגובה.
| אסד ושר החוץ האיראני: |
|
| "נתמוך בלבנון מול ישראל" / ynet |
|
השניים נפגשו בלטקיה ודנו "באיומים הביטחוניים של המשטר הציוני על האזור". הם דיברו על התקרית בגבול הצפון וגם על ייהוד ירושלים ובמצור על עזה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
האם כל מה שהתעקשנו עליו היה אחיזת עיניים? האם הכל נאמר כל השנים כהימור שבלאו הכי הערבים לעולם לא "יבשילו"?
זמן יקר התבזבז כשהאמריקנים מנעו משרון ומאולמרט להיכנס לזירה - ועכשיו ההזדמנות מתבזבזת, כי קובעי המדיניות כאן אינם מאמינים בשלום הזה. מי זוכר היום, שממש על סף קטסטרופת לבנון השנייה,
התחנן אסד לשלום. את הגשרים שרפה האש של המלחמה המיותרת והטרגית ההיא.
אבל הסיבה העיקרית לכך שממשלת ישראל לא נוקפת כרגע אצבע, היא שהציבור הישראלי אינו לוחץ עליה להיענות לחיזורים הסוריים. שלום עם סוריה אינו פופולרי. למה? כי עוד לא עפו עלינו טילים. כל עוד הטילים לא מגיעים ולא נגרם כל נזק, למה לנו בעצם להמיר את הרמה, את הצימרים ואת היין, את הסוסים ואת הסקי, בשלום מפוקפק? את התשובה הזאת תשמע לא רק מימין, אלא גם משמאל.
אבל חכו, רק ייפלו כאן אלף טילים, ותשתנה המנגינה. כמו אחרי גלי הטרור, כשרוב הציבור התנער מיהודה ושומרון ונשכחו בבת אחת כל זיקותינו לנחלת האבות הזאת - כך הציבור יתנער מהרמה, העם יחדל להיות עם הגולן, והשאלה "למה לנו שלום" תתחלף ב"למה לנו רמת הגולן".
ככה זה אצלנו, מבינים רק כוח.
אבל מילא הציבור המתפנק והנהנתן שלנו, שהופך יותר ויותר לאספסוף הלקוח מדרמה שייקספירית. האחרון שיש לו אינטרס לעשות שלום עם הסורים, הוא ראש הממשלה - ראש ממשלה באשר הוא, לא רק הנוכחי, אבל בעיקר הנוכחי. לא קשה לדמיין איזו מהומה תפרוץ אם רק יתחילו שיחות עם סורים. לא קשה לדמיין את קריסת עמודי התווך של הקואליציה, את הצרות במרכז הליכוד.
רק מנהיג אמיתי, מדינאי נחוש, מסוגל להביא שלום ויהי מה. ומלחמה? לראש ממשלה שאין לו התכונות האלה, מלחמה היא דווקא תקופת חסד, תור זהב, בין הזמנים - העם כולו מאחוריך, ימין, שמאל ומרכז. הבעיות מתחילות אחרי המבול - כשנספור את אלפי האבדות, ויכריחו אותנו לשבת למשא-ומתן עם הסורים, וכולם יגידו: חבל, היינו יכולים לקבל את אותם התנאים בלי כל החורבן והשכול.
