"פרס ספיר הוא לא פרס חשוב"

קישוטים, צילומים, מזכרות אישיות ופורטרט אחד מרכזי של וירג'יניה וולף, זה מה שהסופרת רונית מטלון מחזיקה בפינת העבודה שלה בדירתה שבמרכז תל אביב. "התצלום של וולף מלווה אותי כל חיי בחדרים השונים שעבדתי בהם. הוא נהיה כבר סימן של זהות. זה מנותק מוירג'יניה וולף עצמה, הפורטרט הוא מהות בפני עצמו. הוא מסמן לי שאיפה לדמיון ולמשמעת עצמית בתוך הכתיבה, ולא להתאהב בעצמי".

מטלון אוהבת לכתוב בקצב שלה, בריתמוס הפנימי שלה. "אני אדם של בוקר. קפה וסיגריות זה הטקס הקבוע שלי בחיים. אני לא אדם שצריך לכתוב כל הזמן, יש לי הפסקות גדולות מאוד של חודשים ואפילו של שנים. זה כבר לא מתסכל או מפחיד אותי כמו פעם".

מטלון, ילידת 1959, פרסמה בין היתר את הספרים "שרה שרה", "זה עם הפנים אלינו", "זרים בבית" ו"קול צעדינו". בימים כתיקונים היא מקדישה את מיטב זמנה להנחיית סדנאות כתיבה ולימודי ספרות. "עם השנים פיתחתי יחס סטואי ואני מבינה שכך בנוי הריתמוס הפנימי שלי. גם כשנדמה לי שלא קורה כלום, באיזושהי פינה זה קורה לי", היא מוסיפה. "אני חייבת תקופות של שתיקה, וגם אין לי כל הזמן מה להגיד. למדתי שכישרון זה לא רק משהו מולד, אלא מבנה נפשי ועמידות. יוצרים הם אנשים מאוד עמידים, הכי עמידים בעולם, למרות מה שנהוג לחשוב".

מבחינה מקצועית, מטלון עברה שנה מוצלחת ביותר; היא זכתה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס ניומן לספרות ובתואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית. "זה מאוד משמח שאנשים חושבים שמה שאני עושה הוא דבר ראוי. אין יוצר שאדיש להכרה של החברה. אני שמחה ונבוכה. מצד שני, אני יודעת שהדבר החשוב הוא העבודה עצמה. העולם של הביקורת, עם כל הכבוד - הוא יגיד לי מה אני ומי אני? זה לא בא מביטחון עצמי, אלא מהכרה שהתפתחה, שאני חייבת לעשות מה שאני עושה בדרך הזו, שלי"

ואם כבר בפרסים עסקינן, שנה ויותר מאז פרשת פרס ספיר, שגם שמה שורבב לשם בהקשרים לא נעימים, מטלון מסתכלת על זה כיום באופן מפוכח ואפילו קליל: "מה שקרה שם לא קשור לספרות, אלא לעולם הכסף ופרסום, מה לי לזה? לא נאמרו מילים על ערכם של הספרים. אני מסתכלת על זה בתימהון. ברור, כשהכל קרה זה היה מאוד לא נעים, אבל סך הכל זה פרס לא חשוב. יש בו כסף, אבל הוא לא באמת עושה קאנוניזציה של הספרות. ככה זה שמפעל הימורים מממן תרבות".

לכל כתבות "חדר עבודה" לחצו כאן