באחד מביקוריי בלובליאנה, בירת סלובניה,
חל יום הולדתי, וזוג חברים מקומי החליט שנכון לבלות את הערב בפאב. בשעה מאוחרת פרצה שירה מכיוון אחד השולחנות, ואורחים נוספים הצטרפו לשולחן ולשירה, מרימים כוסית. מישהו שר שורה, והאחרים חזרו אחריו. המארח שלנו אמר לבעלי השמחה כמה מילים, ולפתע שמעתי את שמי מוזכר, והמילה ישראל, וקהל הנוכחים שר אחריו.
אני, שכבר הייתי מעט מבושמת, ניסיתי לחקות אם לא את המילים לפחות את ההברות, "דוקי דני ניי ז'יבי". למחרת, ליד פסלו של פרנץ פרשרן (1849-1800), סיפר לי ידידי שהשיר ששרנו אמש נכתב על ידי המשורר הלאומי בשנת 1844, אך נאסר לפרסום. ארבע שנים לאחר מכן, כשהשלטון האבסולוטי קרס, הפך השיר לביטוי הדרישה לחופש של העם הסלובני, שהושפע מ"אביב העמים"
של 1848.
גשר הדרקון שנבנה בסגנון האר-נובו בלובליאנה (צילומים: עוזי טאובר)
נהר הלוביאניצה שלאורכו בתים מסוגננים, משמש טיילת נפלאה
במשך השנים, ובעיקר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, קיבל השיר מעמד לא רשמי של המנון. בספטמבר 1989, כשסלובניה נפרדה מיוגוסלביה והפכה לרפובליקה, הוא הוכרז כהמנון הרשמי.
שלא כפי שנהוג בארצות אחרות, שיר זה, עם המנגינה הקליטה, אינו שמור רק לטקסים. נוהגים לשיר אותו בהתכנסויות חברים, במועדונים ובבארים, כשבכל פעם מרימים כוסית לכבוד אחד מהחבורה.
מתחילים במילים מהשורה האומרת "ועתה, מי יבורך הראשון? האם, חבריי נרים כוסית לשיר?" או אז קוראים בשם אחד האנשים וממשיכים לשיר. אין זה נדיר לשמוע חבורת שיכורים שרה בקולי קולות ובהנאה, וכך זכיתי גם אני שישירו לכבודי. בחנות הסמוכה רכשתי ספר שירה של המשורר הלאומי, והתאהבתי!
Zdravlicz - לחיים
(חלק מהשיר בתרגום חפשי מאנגלית)
אכן, הכרמים נתנו פרי - ונתנו לנו, ידידיי הטובים - יין מתוק.
להניע את דמנו - לנקות את הלב - ולעינינו לראות בבהירות.
לגרש את המתח ולהעיר תקווה בלב דואב.
ועתה, מי יבורך הראשון? האם, חבריי נרים כוסית לשיר?
לארצנו, אנו העם הסלובני, שאלוהים יברכנו בחיים ארוכים,
שנמצא אחים את הקשר שבינינו,
לילדים, לאימהות - שיבורכו כולם - שבתינו יהיו מלאים רק שמחה.
שהברק יכה את אויבי האחווה
שביתנו – סלובניה, יהיה משוחרר
שידי אויבי האחווה ייקשרו בחרצובות ברזל
ישובו האיחוד, השמחה והברכה - אחוות האחים תשרור לעד
יאוחדו באהבה כל בני הסלאבים.
גשר המשולש ממנו נשקפת כנסיית הבשורה - המבנה הבולט ביותר בכיכר
הכיכר וכנסיית הבשורה נראים בבירור גם במבט מלמעלה
הכיכר היא לבה של העיר העתיקה, ומקום המפגש המסורתי. ממנה יוצא הגשר המשולש, והיא מוקפת מבנים בסגנון איטלקי. דמותו של המשורר מתנוססת בלב הכיכר, על אנדרטה לזכרו שהוקמה בשנת 1905. מעל ראשו מרחפת "המוזה של השירה", דמות של אישה עירומה האוחזת בידה ענף מוזהב של עץ זית. דמותה עוררה מחלוקות בת שנים בין הכנסייה לבין העירייה. הרי כיצד ייתכן שנזירי הכנסייה הפרנציסקנית הסמוכה יצאו ויחזו במערומי הגברת, ולא משנה אם זו מוזה או לא?!
הטרגדיה הגדולה של פרשרן הייתה אהבה נכזבת, וכנראה לא אהבה אחת. הסיפור הידוע ביותר, ויש להניח שכבר בזמנו היה סיפור "לוהט" בצהובוני לובליאנה, הוא התאהבותו ביוליה, נערה רכה בשנים ובתו של אחד מנשיאי העיר. האב דחה כל רעיון לקשר, משום שפרשרן, למרות היותו עורך דין, בא ממעמד חברתי נמוך, לא השתכר די למחייתו, היה אז כבר בן 44, ובנוסף לכול היה אלכוהוליסט.
מסופר שהגבר המאוהב היה מגיע באופן קבוע לכנסייה שבה התפללה יוליה, רק כדי להביט בה. על כל פנים, זה היה קשר חד-צדדי. יוליה התחתנה עם איש מן המעמד הראוי, ופרשרן זכה לתהילת המשורר הלאומי.
פסלה של יוליה בת ה-14, בה התאהב פרנץ בן ה-44 (צילומים: עליזה חירותי)
בניין "בית המרקחת המרכזי" בכיכר, שנבנה בסגנון רנסנס ב-1895
מאחד החלונות שבבניין סמוך לכיכר, במקום שבו עמד הבית שבו גדלה, אפשר לראות את "דמותה" המביטה לעבר הכיכר. והמשורר? אולי באמת לא חדל מאהבתו אליה, אבל בהחלט מצא תנחומים בזרועות של נשים אחרות, כפי שנראה משיר נוסף (בתרגום חפשי):
תקווה אבודה
עינייך בהירות כשמים - מבריקות בחלוף הימים.
לחייך בורקות כשמש העולה - בורקות כתמיד.
כמו בעבר, שפתייך עדיין צוחקות - ומהן ניגרות מילותייך במתק
ועינייך, מיישירות מבט, אין בהן פחד.
שדייך כשלג טהור ולבן, ידייך, רגלייך, מותנייך היפים,
מלאים ברכה כמו תמיד, כן, קסמך נשאר כשהיה בעבר.
אבל אני איני יכול עוד להאמין בך כמו שיכולתי בעבר.
מבט אחד של הרף עין לקח את אמוני
ולעולם לא ישוב עוד להיות כשהיה.
יעברו כל ימי חיי ואת לעולם לא תשובי להיות מה שהיית עבורי.
לבי היה לך כעבד, היית אלילת חיי - עכשיו רק לא כלום.
