רדיפה אחר ארגונים או אנשים בשל עמדותיהם האנטי-פטריוטיות כביכול אינה תופעה חדשה: היא מכונה "מקרתיזם", על שם הסנטור האמריקני ג'וזף מקרתי,
ובשנות ה-50 של המאה הקודמת התבטאה ברדיפה של אמריקנים שנחשדו בקומוניזם ובהתנהגות "לא-אמריקנית".
פרופסור דוד ריצ'י מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים מסביר כי את שורשי התופעה ניתן למצוא כבר בשנות ה-30, כשהימין השמרני החל לרדוף אנשים שזוהו עם השמאל, בעקבות ההצלחה של הנשיא רוזוולט והמפלגה הדמוקרטית.
בשנת 1938 הוקמה בבית הנבחרים האמריקני ועדת חקירה שכונתה House Un-American Activities Committee, שחיפשה אחר אנשי שמאל שהתברגו בזירה הפוליטית של וושינגטון, בטענה שעסקו בפעילות "לא-אמריקנית". היה זה עניין פנים אמריקני, מאבק בין אנשי שמאל לימין, שקיבל חיזוק עם פריצתה של המלחמה הקרה הגלובלית.
ג'וזף מקרתי: הקומוניזם מסכן את האומה האמריקנית (צילום: Getty Imagebank)
מקרתי, איש חיל האוויר שהפך לסנטור בשנת 46', התפרסם בשנת 1950 כשטען שיש לו עדויות מוצקות על עובדים פדראליים שמועסקים במשרדים הממשלתיים אך למעשה הם קומוניסטים במסווה, ולכן אין להעסיקם במחלקת המדינה.
"לפי החוק האמריקני, שמקדש את חופש הביטוי והדעה, מותר להיות קומוניסט, כך שהרדיפה המקרתיסטית לא התבססה על טענה משפטית, אלא על לחץ חברתי", מסביר פרופ' ריצ'י. "מקרתי טען שיש לו הוכחות שהם מהווים סכנה לביטחון המדינה, אבל לא היו מספיק ראיות כדי לפטר את האנשים האלה, והשתייכות קומוניסטית אינה טענה שאפשר להביא בפני בית המשפט באמריקה, לפי הזכות לחופש הדיבור".
מה בכל זאת אפשר את הרדיפות?
"המקרתיזם הייתה תופעה חברתית של הימין נגד השמאל, ולכן התבססה על לחצים חברתיים. לא היה צריך להוכיח שמישהו קומוניסט כדי לרדוף אותו: מספיק היה לומר שהוא אוהד של הקומוניזם או מסמפט אותו, מה שנקרא באנגלית Fellow traveler, מי שהולך יחד עם, שחושב כמו קומוניסט.
כשהצליחו לזהות אדם ככזה, הוא היה מפוטר בגלל האווירה הציבורית על ידי המעסיק הפרטי, שיכל לעשות כרצונו. בהוליווד למשל, פוטרו שחקנים ותסריטאים ונוצרה מעין רשימה שחורה של אנשי רוח חשודים. החברות הגדולות לא רצו להעסיק "קומוניסט" משום שהן חששו שהציבור לא יקנה כרטיסים לסרט".
מה קרה באוניברסיטאות?
"המקרתיזם ניסה ללחוץ גם על האוניברסיטאות. באוניברסיטאות הנחשבות, למשל של ליגת הקיסוס, לא פיטרו מרצים, אבל במקומות קטנים יותר שנמצאו פחות באור הזרקורים, היו מרצים שפוטרו.
בעיר ניו-יורק למשל, היה מקרה של אוניברסיטה שחלק מהתקציב שלה היה ציבורי והגיע מהעירייה (בניגוד לתקציב של מוסדות כמו הרווארד לדוגמא, שהם מוסדות פרטיים לגמרי).
ראשי הערים והפוליטיקאים פחדו שאם לא יפסיקו את הזרמת התקציב או ילחצו על המוסד לפטר מורה שנחשב רדיקלי – בבחירות הבאות הם לא יקבלו קולות ויפסידו. זה מה שקרה במוסדות ציבוריים או חצי-ציבוריים שהיו תלויים מאוד בפוליטיקאים, שחששו בעצמם מהמקרתיזם".
אילו תכנים וגופים נחשבו לפסולים?
"האף בי.איי פרסם רשימה של כמה מאות ארגונים שנחשבו לפרוגרסיביים, ליברלים או סוציאליסטים, ושפעלו למען מטרות חברתיות כמו קידום השחורים, עזרה לעניים או חתירה לשלום עולמי.
היה ארגון שנקרא The American lawyers guild שהציע חברות לעורכי דין שחורים, בשעה שהחברות בלשכת עורכי הדין הכללית הייתה חסומה בפניהם. הארגון הזה נרדף על ידי מקרתי ואפילו הוכנס לרשימה של האף.בי.איי.
כך קרה גם לארגונים שתמכו בשביתות של דיירים שנעשקו על ידי בעלי הדירות. היום זה נראה לנו אבסורד, אבל פעם אלו היו הויכוחים בין הימין לשמאל, שבניגוד להאשמות קרא לפעולות חברתיות ולא בהכרח מהפכניות.
כרזה מזהירה מפני סכנות הקומוניזם
המקרתיסטים תפסו את הארגונים שברשימה הזו כפסולים ואפשר היה לרדוף אותם ולהביא אותם לחקירה בפני הוועדה של בית הנבחרים, שיצרה פומביות ולחץ ציבורי. ארתור מילר, המחזאי היהודי המפורסם, היה אחד מהנחקרים משום שמחזותיו עוסקים בעניינים חברתיים. הוא נחשב לרדיקלי מידי וזומן לחקירה בוושינגטון בתחילת שנות ה-50.
בדיעבד הוא לעג לוועדה וטען כי הסנטורים שהיו מעורבים במקרתיזם בסך הכול ניסו להבליט את עצמם ולעשות הרבה רעש. הוא סיפר כי התברר לו שלו מרילין מונרו (שהייתה אז אשתו) הייתה מגיעה איתו לוועדה ומצטלמת עם חבריה, החקירה הייתה עוברת באופן הרבה יותר חלק.
ארתור מילר היה יהודי כמובן, ויש הרבה אנשים שחושבים שחלק מהרדיפה של השמאל נבעה מאנטישמיות, כי בין השמאלנים הליברלים והפרוגרסיביים ואנשי האיגודים המקצועיים היו די הרבה יהודים".
הייתה גם צנזורה על חומרי הלימוד?
"בספריות של האוניברסיטאות באמריקה ישנם כל הספרים, כולל אלו של קרל מרקס למשל. זה היה מותר לפי החוק ואפילו חלק מחומר הלימוד באוניברסיטאות. הספרים היו קיימים בספרייה ואי אפשר היה להוציא אותם או לפסול אותם מתוכנית הלימודים.
לכן מה שהמקרתיסטים עשו, היה להאשים את הפרופסורים שהם שמאלנים כל-כך עד שהם מסכימים עם מרקס, וקוראים לסטודנטים להפיל את השלטון בכוח. כלומר, הם לא האשימו אותם בקומוניזם או במרקסיזם, אלא טענו כי הם קוראים לאלימות, שנוגדת כמובן את הדמוקרטיה האמריקנית".
המקרתיזם פגע באקדמיה האמריקנית?
"המקרתיזם הכניס פחד באנשים, אבל הוא לא נמשך זמן רב: ב-52' מקרתי הפנה אצבע מאשימה לעבר הצבא וטען שיש בו קומוניסטים. זה כבר היה יותר מידי: לתקוף את הצבא האמריקני זה לא כמו לתפוס פרופסור בברוקלין, וכשהנשיא איינזהאואר עלה לשלטון ב-53' הוא התחיל להתנגד למקרתי.
המאבק בין הימין לשמאל נמשך גם בימיו, ולמרות ששכך מעט, המתח נשאר באוויר והוא עלול להתפרץ שוב. הסכנה לאנשים שמחזיקים בעמדות פרוגרסיביות נשארה, והם נושאים איתם את הפחד הזה. הם מתבטאים באופן מתון יותר ואומרים דברים יותר פושרים ופחות רדיקלים – אבל זה רק משום שהסכנה עדיין קיימת".
