רווקה שמקדמת באופטימיות את גיל 38

יצאתי לדרכי אל הידידה החומה, המציינת השבוע את יום הולדתה ה-38. מסכנה, אין לה טלויזיה בבית, אין לאן לברוח. הייתי נותן לה טלויזיה במתנה, אבל הבטחתי מתנה שמתחילה באות ב'. כשהגעתי, לא מצאתי לפניי ערבה בוכיה, להפך. הידידה החומה היא האדם האופטימי ביותר בעולם, אין כוח בעולם שידכא אותה, היא מלאת שמחה אפילו ביום הולדתה ה-38! לא לחינם החברים מוסיפים לשמה את המילה "סבבה".

היא רווקה, מחפשת בן זוג ולא מוצאת, אבל היאוש ממנה והלאה: היא מאושרת ואופטימית כמו הראל סקעת לפני היוודע תוצאות הגמר בכוכב נולד, כמו מכבי חיפה לפני המשחק המפורסם נגד בני יהודה, כמו שמעון פרס לפני... אוקיי, זה הובן. "איך את עושה את זה?", אני שואל. "אני פשוט ככה", היא עונה. "אין לך צרות בחיים? את לא עצובה לפעמים? את לא מוטרדת? מודאגת? מאוכזבת?". "לא, לא, ו...אההה... לא", היא מתעקשת, "טוב לי, החיים שלי טובים, גם החיים שלך טובים, ותפסיק כבר עם הקרעכצען". אני מסתכל עליה ותוהה אם זה אמיתי או הצגה. באין טלויזיה, בזמנה החופשי היא שומעת מוזיקה, קוראת ספרים, גם גולשת באינטרנט, ומאושרת. "כדאי גם לך", היא מציעה, "אולי אם תזרוק את הטמבלויזיה מהבית תהיה יותר מאושר". ואני בשום אופן לא רואה איך דבר כזה אפשרי. בלי המרחב המוגן הדירתי???

אנחנו אוהבים לראות בטלויזיה אנשים שחולמים. הם חולמים על זוגיות, על אהבה, על מיליון שקל, על אליפות או גביע, על חיי כוכבות, על ניצחון בבחירות, על קונפטי מכסה להם את המוח, על רגעים של תהילה. הם יכולים לגמור את דקות התהילה שלהם במפח נפש או בתהילת עולם. אנחנו, הצופים, מוצאים עניין גם במתרסקים וגם בנוסקים. זאת מהות הטלויזיה של היום – אנשים צופים בחלומות של אחרים, לראות אם יתגשמו או יתנפצו, שם מובטח לך שמישהו יגשים את החלום, ואז, כשזה קורה, אנחנו לרגע מאמינים שגם המוח שלנו עוד יכוסה בקונפטי, ושהתהילה תפקוד גם אותנו. גם אם עד גיל 38 זה עוד לא קרה לך, הטלויזיה עדיין שם, והחלום מוגש לך ב-HD, צבעוני ומהודר מתמיד.

ולידידתי החומה והיקרה - מזל טוב והרבה אושר!