למצוא את ההומור בפדופיליה
יותר מעשור אחרי שטוד סולונדז הסעיר את העולם עם "אושר", מגיע אלינו סרט ההמשך "החיים בזמן מלחמה". "הסרטים שלי מטרידים אבל קומיים, ולכן ניתנים לצפייה", הוא אומר

בעיצומו של "החיים בזמן מלחמה", סרטו החדש של הבמאי היהודי-אמריקני טוד סולונדז, יוצאת בחורה יהודיה בשם טריש (אליסון ג'אני) לדייט רומנטי, כשעל צווארה מתנוסס תליון ח"י אימתני. טריש שואלת את הגבר שממול: "היית פעם בישראל?". הברנש המופתע משיב: "לא, אבל אני רוצה להיקבר שם". טריש לא נשארת אדישה, ומשיבה: "אלוהים... גם אני, גם אני. אלוהים, אתה כל-כך הטיפוס שלי".

 

צפו בטריילר לסרט "החיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

כשפגשתי את סולונדז בפסטיבל ונציה האחרון, לא יכולתי להתאפק ותהיתי האם גם הוא רוצה להיקבר בישראל. "לא אכפת לי מה יעשו עם הגופה שלי, אפשר מצדי לזרוק אותה לים ולהאכיל בה את הדגים, ואז זה יהיה טוב לדגים", השיב סולונדז

בקולו המאנפף-ילדותי ובהומור האופייני לו. "ואם לא יזרקו אותי לים, בכל מקרה התולעים יאכלו אותי. זוהי סוגיה שמעסיקה את אלה שנשארו בחיים, ולא את מי שמת".

 

בעוד טריש היא ציונית מושבעת שאפילו מתקינה עוף ברוטב ישראלי לכבוד המאהב החדש, אחותה המצליחנית והמתנשאת הלן (אלי שידי) דווקא תולה בביתה תמונה של ילד פלסטיני הנלחם בכוחות צה"ל. "במשפחה הזאת יש אחות אחת שהיא פרו-ישראלית ואחת פרו-פלסטינית, ולשתיהן יש עמדות לגיטימיות שאני מכבד", אומר סולונדז. "זו מראה שמשקפת מציאויות מהניסיון שלי, כפי שאני חוויתי אותן. העבודה שלי היא להעלות שאלות ולספר סיפור עם דמויות שאכפת לי מהן, ושהן יכולות לעניין קהל".

 

משאיר את היהדות על המסך

סולונדז ("ברוכים הבאים לבית הבובות", "אגדות וסיפורים") נולד ב-1959 בניוארק, ניו ג'רזי, להורים דוברי יידיש. אביו היה קבלן בניין ואמו פסנתרנית, שנטשה את הקריירה כדי להתמסר לאמהות. בילדותו הוא נשלח על ידי הוריו לשיעורי עברית בבית ספר יהודי מקומי, אבל לטענתו למוסדות החינוך הדתיים לא היתה השפעה עליו, לפחות לא במודע.

 

"אושר". יצא לו סיקוול במקרה

 

"בהשקפתי אני אתיאיסט מושבע ומוחלט. הציציות הן לא חלק מהיצירה שלי או מחיי", הוא אמר בעבר. ולמרות זאת הוא לא מפסיק להתייחס בסרטיו ליהדותו, לשואה או לישראל (בעבר הוא עבד כמתנדב בקיבוץ גזר). וכשהוא התבקש לחתום את שמו בקטלוג של פסטיבל קאן ב-2001, סולונדז בחר לחתום בעברית את שמו העברי: טוביה ברוך.

 

וממש כמו האחים איתן וג'ואל כהן שחזרו בסרט השורשים שלהם "יהודי טוב" לטקס בר המצווה, גם סולונדז שב ב"החיים בזמן מלחמה" לאירוע המכונן הזה - הבן של טריש מתכונן לבר המצווה שלו, ושוקד על לימוד ההפטרה. "כשאחי הגדול עלה לתורה מאוד נהנתי באירוע. הייתי אז בן תשע, לבשתי חליפה ורקדתי, וזה היה כזה פאן", נזכר סולונדז. "אבל כשהגעתי לבר מצווה שלי, הייתי כבר בגיל ההתבגרות והדברים נהיו יותר מסובכים, והטקס כבר לא היה מהנה מבחינתי".


"החיים בזמן מלחמה". השחקנים התחלפו, הנושאים נשארו

 

"החיים בזמן מלחמה", שעוטר בפרס התסריט המצטיין בפסטיבל ונציה 2009, מגיע אלינו סוף סוף ביום החמישי הקרוב. מדובר במעין סרט המשך ל"אושר", סרטו המפורסם, המופתי, עוכר השלווה והשערורייתי של סולונדז מ-1998, על משפחה יהודית המונה שלוש אחיות. "כשהתחלתי לכתוב את התסריט של 'החיים בזמן מלחמה', לא חשבתי שאני הולך לעשות המשך ל'אושר'. אין לי מושג למה זה קרה בסופו של דבר", אומר הבמאי הממושקף והנוירוטי.

 

ב"החיים בזמן מלחמה" סולונדז לא השתמש באותם שחקנים שהופיעו ב"אושר". "לא רציתי לעשות המשך ישיר, רציתי את החופש לשחק עם הדמויות והמציאות שהמצאתי ולפתוח את המציאות להזדמנויות חדשות", מסביר הבמאי. "עניין אותי להביא שחקנים חדשים עם צבעים חדשים, וזה הרבה יותר כייפי. וחוץ מזה, אם הייתי צריך להשיג שוב את כל השחקנים של 'אושר', הסרט הזה לעולם לא היה נעשה. גם ככה הוא נולד מתוך קשיים, ואני בר מזל שהצלחתי לשרוד ולסיים אותו.

 

"רציתי לצלם את הסרט כבר לפני שלוש שנים, אבל ההפקה קרסה, ואז באופן מפתיע השגתי את הכסף דרך אחד המפיקים שלי. החיים כל כך קשים ליוצר סרטים שלא שייך לשום סטודיו, ולכן זה פשוט מוזר שמצאתי מימון. אני כל כך מאושר שבדרך להשלמתו לא פיטרו אותי ולא תבעו אותי. זה דבר נפלא. עכשיו אני יכול לצחוק על הדברים שחוויתי בדרך. זה כמו מישהו שמגלה שהגידול שצמח בגופו הוא שפיר ולא סרטני, ואז הוא יכול לנשום לרווחה".

 

לפעמים פדופיליה היא רק מטאפורה

אחד הנושאים הבולטים בסרטיו של סולונדז הוא המיניות, כולל דיון בפדופיליה. וכך גם ב"החיים בזמן מלחמה", שאחד הגיבורים שלו הוא פדופיל המשתחרר מהכלא.


מתוך הסרט. "שתי וערב של קומדיה ופאתוס"

 

"כשאתה כותב סרט המשך ל'אושר', אתה לא יכול לחמוק מהנושא", אומר סולונדז. "העיסוק בפדופיליה הוא מטאפורה לאנשים הכי מנודים בחברה, וזה שימש אותי ברמה הזו - זה מעמיד אותי במבחן ומאתגר אותי ונותן לי חופש לחפש אמיתות מסוימות בקשר למי אנחנו ולמה אנחנו מסוגלים, מבחינה מוסרית ורגשית. הסרטים שלי מאוד מטרידים, אבל הם קומיים - וזה מה שהופך אותם לניתנים לצפייה. זה שתי וערב של קומדיה ופאתוס, ככה אני פועל".

 

ב"אושר" הצגת את אמריקה בצורה מאוד אפלה, גרוטסקית וחומצתית. היא השתנתה מאז?

 

"אני חושב שכן, ו'החיים בזמן מלחמה' משקף זאת. לפני עשר שנים, הנושאים הפרובוקטיביים שהעליתי ב'אושר' היו קצת יותר מטלטלים וגרמו להלם. אני לא חושב שהיום מישהו מזדעזע מהם. לא מזמן הלכתי לפארק באזור שאני גר, ויש שם שלט קטן שאומר - 'אף מבוגר לא יכול להיכנס לפארק ללא ליווי של קטין'. סוג כזה של דברים לא היה קיים כשהייתי ילד. ואני לא יודע אם זה היה קיים אפילו לפני עשר שנים. בכלל, אמריקה השתנתה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001".

 

למה התכוונת בשם של הסרט?

 

"המלחמה בסרט היא מטאפורית ומדברת על מלחמה פנימית וחיצונית, שמניעה את הדרמה. אחד הדברים המוזרים בקשר למלחמה בעיראק היא שלא היה גיוס, ורק חלקים מאוד מסוימים של החברה יצאו להילחם - רוב החיילים מגיעים ממקומות מקופחים. אתה יכול לחיות בניו יורק ולא להכיר בכלל מישהו שיש לו קשר למציאות של מלחמה. אנחנו יכולים להתמחות בלדבר על המלחמה, מבלי להיות קשור אליה בכלל. אתה צריך לצבוט את עצמך, כדי להיזכר מה קורה באמת.

 

"בישראל זה לגמרי אחרת - כולם נלחמים ואי אפשר לשכוח את המלחמה. בישראל, לטוב ולרע, זו מציאות שהיא חלק מהחיים שלך, ואילו באמריקה אין את האחדות הזו. אני שמח על חילוף המשמרות בבית הלבן, אבל המצב עדיין לא פשוט בעיראק ואנחנו עדיין מעורבים שם".

 

הסרט בנוי על הרעיון של לשכוח ולסלוח – למה בחרת להתמקד דווקא בנושא הזה?

 

"אני חושב שזה התפתח תוך כדי כתיבה. זה היה מעין תהליך של התלכדות, דבק שהדביק את כל הדמויות האלה ודיבר גם אל הכותרת. זה פשוט הגיח בצורה הזאת. כשאתה כותב, זה לא תהליך אינטלקטואלי, זה תהליך קריאטיבי. בכל

העבודות שלי מדובר בתהליך של גילוי. למה אני עושה את זה? למה אני לוקח את העט ומעביר את הרעיונות לנייר? זה תהליך אינסופי של ניסיון להבין מה אני עושה".

 

בסרטים שלך יש לא מעט מוטיבים חוזרים: הערכה עצמית נמוכה, דיכאון ושנאה עצמית - זה בא ממקומות אישיים?

 

סולונדז פורץ בצחקוק גדול אך מתגונן, עצבני ולחוץ. "זה מצחיק. אני לא יודע. אתה יכול לשאול אחרים מי אני".

 

סולונדז חגג בשנה שעברה יום הולדת 50, וגם הפך במפתיע לאבא. "להזדקן זה פשוט הדבר הכי טוב שיש", הוא טוען. "זאת התרופה להכל. אני כל כך שמח להיות מבוגר יותר. נראה כמה זמן הגוף יחזיק מעמד, אבל בכל מובן, כאן הכל הרבה יותר טוב".

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה למצוא את ההומור בפדופיליה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ראיון
    סולונדז. איזה כיף להזדקן
    צילום: getty images imagbank
    7 לילות
    ynet ספיישל