שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שמאל ימין, לאוניברסיטה
    הוויכוח על החופש האקדמי מתלהט, ובזירה ניצבים זה מול זה שני בוגרים טריים של המערכת. עומר גרטל שואל איך ייתכן שרק קולו של השמאל הרדיקלי נשמע - ורותם יפעת מציע תשובה

    על חופש אקדמי וסדאם חוסיין / עומר גרטל

    בבחירות שנערכו בעיראק בשנת 2002 זכה סדאם חוסיין ב-100 אחוז מהקולות. ההישג שימח אותו במיוחד, מכיוון שהוא הוכיח שתמיכת העם בו גברה מאז הבחירות ב-1995, שבהן זכה רק ב-99.96 אחוז. כן, בעיראק של סדאם שגשגו חופש ודמוקרטיה, ומדי שבע שנים יכלו האזרחים להצביע בבחירות כטוב בעיניהם, ובלבד שיבחרו באיש עם השפם.

     

    לא הייתי נדרש לסדאם, אלמלא מאמרה של ד"ר ניצה ברקוביץ', "מקארתי בתל אביב", בו ביכתה את המתקפה על מה שהיא מכנה "חופש אקדמי" ואת רצונם של גורמים שונים להחדיר פוליטיזציה לאקדמיה. התחוור לי, שלי ולד"ר ברקוביץ' יש כנראה הגדרות שונות למונח "חופש" - אלא שכדי להסבירן כראוי, עליי לנטוש לרגע את סדאם חוסיין ולפנות לאדוארד סעיד.

     

    את שמו של סעיד, כמו גם את שם יצירתו "אוריינטליזם", מכיר כל סטודנט לסוציולוגיה. למי שאינו כזה, או סתם לא מכיר, אסכם בקצרה: סעיד הצליח להאשים את המערב האימפריאליסטי הרשע בכל תחלואי המזרח. כל בעיה בארצות המזרח, ה"אוריינט", מקורה על פי סעיד באופן בו המערב הציג אותן והתייחס אליהן.

    עקב השפעתו העצומה של סעיד, עד היום מאשימים אינטלקטואלים מערביים וכמעט כל אזרח פשוט במזרח התיכון את המערב בכל דבר ועניין, תוך מזעור השפעתם של פונדמנטליזם דתי, טוטליטריות, השכלה בלתי מפותחת, פיגור טכנולוגי או אפליית נשים ומיעוטים.

     

    אגב, לאחר שהצליח לגרום לכל אינטלקטואל מערבי להתנצל על עצם קיומו, התפנה סעיד לעיסוקים אחרים, כמו השלכת אבנים על חיילי צה"ל.

     

    את שמו של סעיד היכרתי כשלמדתי סוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. זה טבעי, שהרי הוא מתאים לאג'נדה השלטת, אבל זה גם בסדר - כי היתה לו השפעה רבה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. אלא שלמרות הקונצנזוס לו הוא זוכה בקרב סוציולוגים, לסעיד היו וישנם גם מתנגדים, ובראשם אחד מגדולי המזרחנים, ברנרד לואיס.

     

    לואיס ואחרים (שאולי הבולט מביניהם הוא המוסלמי לשעבר אבן ואראק) ביקרו ארוכות את סעיד. הם הצביעו על כשלים מתודולוגיים קשים במחקריו, על טעויות לוגיות בלתי נסלחות ועל שגיאות מביכות בנתונים ההיסטוריים שעליהם ביסס את טענתו. הביקורת שלהם מקהה, אם לא מנתצת, את עוקצן של האשמותיו של סעיד. אך אותם לא הכרתי כשלמדתי סוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. אותם ואת הביקורת שלהם הייתי צריך למצוא לבד. כל סטודנט לסוציולוגיה מכיר את השם אדוארד סעיד. כמעט אף סטודנט לסוציולוגיה לא מכיר את השמות ברנרד לואיס או אבן ואראק, ולא במקרה.

     

    זו רק דוגמה אחת. אין זה מקרה שמרבית הסטודנטים לסוציולוגיה הם סוציאליסטים נלהבים. הם, כמוני, למדו את מרקס, וזה בסדר גמור שלמדו, כי איך אפשר ללמוד סוציולוגיה בלי מרקס? אבל הרי יש גם כמה טיעונים חזקים בזכות הקפיטליזם, ואותם אין לומדים כלל. כך בכל עניין ועניין - את ההוגה הרדיקלי, שמדבר על קיפוח ועל ניצול, ילמדו ויהללו. כל דעה שונה, שתיתן קונטרה ותאפשר לסטודנט להבין שאפשר גם אחרת, איננה בנמצא.

     

    זו בדיוק הבעיה שמגחיכה את הטענות על חופש אקדמי אבוד. חופש הוא תמיד החופש לבחור בין אפשרות אחת לאחרת. לא ייתכן חופש כאשר קיימת מלכתחילה רק אפשרות אחת, אלא אם מדובר בחופש בסגנון סדאם חוסיין. בפקולטה למדעי החברה, לעתים קרובות מדי ישנו נראטיב אחד בלבד, וכך, במקום לפתח את דעתם של הסטודנטים, להציג בפניהם קשת רעיונות ולאפשר להם לבחור ולהוסיף משלהם, כובלים אותם בקו נוקשה יחיד, שאין בינו ובין חופש דבר. הקו הזה לא נוצר במקרה - ועל אלו שיצרו אותו מתרעמים, ובצדק.

     

    נכון, אין זה רצוי שהאקדמיה תהיה שופר של השלטון. אך מצד שני, אין זה רצוי גם להעמיד פנים שפוליטיקה ואקדמיה אינן כרוכות זו בזו, ובשום מקום אין הדבר ניכר יותר מאשר במחלקה לסוציולוגיה. כל מי שקרא מאמר סוציולוגי מבין מיד שהסוציולוג הוא במידה רבה פובליציסט דוגמת כותבי הטורים במוספי סוף השבוע. אמנם הטור שלו ארוך ומנומק יותר, אך ביסודו לעולם תהיה הבעת דעה, שהיא פוליטית לחלוטין.

     

    אי לכך, האקדמיה בהכרח נגועה בפוליטיזציה - אלא שנכון לעכשיו, זוהי פוליטיזציה המוטה לכיוון אחד בלבד. זו הטיה שלא יכולה היתה להיווצר באופן מקרי וחופשי. תיקון ההטיה והשבת הפלורליזם הרעיוני אינו פגיעה ביעוד האקדמיה - הוא הייעוד עצמו.

     

    עומר גרטל, בוגר מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון

     

    בין גלילאו לאוניברסיטת בן-גוריון / רותם יפעת

    עם כל דיווח בתקשורת על פניות של ארגונים כמו "אם תרצו" או "המכון לאסטרטגיה ציונית" לאוניברסיטאות, בדרישה לשנות את תוכן הקורסים או המרצים בגלל מה שהם מכנים אג'נדה "פוסט-ציונית", הולך ומתברר שהאקדמיה כאן הופקרה לידי פוליטיקאים עלובים במקרה הטוב, וקיצונים שלא מבינים דמוקרטיה מהי במקרה הרע.

     

    אם לא די בזלזול היסודי של הציבור באקדמיה בכלל ובמדעי הרוח והחברה בפרט, ללא קשר לדעות פוליטיות - זלזול שמקשה את קיומה של אקדמיה ראויה לחומר האנושי האיכותי הקיים כאן - מגיעים אקטים כאלו, שמסכנים את עצם קיומה של האקדמיה.

     

    על הפגיעה הזו כבר דובר רבות, אבל אני מנסה להבין, מה הם בדיוק מציעים ברמה הפרקטית? כל פתרון שאני מצליח לחשוב עליו, מוביל לביטול מושג האקדמיה כפי שהוא מוכר לנו. האם הפתרון שלהם הוא להכריח מרצים ללמד משהו שהם לא מאמינים בו? חופש אקדמי אין פירושו מקום לכל הדעות - אלא לכל מרצה להציג את הדעה שלו.

     

    יכולים הארגונים השונים לשאול: למה אין מספיק מרצים בעלי דעות ימניות-ציוניות במחלקות השונות? אולי כי הם פשוט לא מספיק מוכשרים אקדמית? דווקא לא הייתי הולך לכיוון הזה. ההסבר המתבקש הוא כנראה אחר: חשיבה ביקורתית היא חלק מרכזי של הלימודים באקדמיה, ומי שלא מנסה להפעיל מבט ביקורתי, מהפכני, על עצמו ועל תחום עיסוקו - יתקשה למצוא את מקומו באקדמיה. כנראה שכזה הוא בדיוק הימין, מעצם הגדרתו: שמרן.

     

    ומה לגבי הטענות של "אם תרצו" בדבר דיקטטורת מחשבות של השמאל, שפוגעת בחופש האקדמי מהצד השני? אני רוצה להאמין שהמרצים נבחרו רק בגלל כישוריהם ולא בגלל דעותיהם, ולכן אין סיבה להעיפם בגללן (זה גם לא חוקי). אם יש חשד שהמרצים התקבלו על סמך שיוך פוליטי - כך רומזים "אם תרצו" במכתבם לגבי אוניברסיטת בן-גוריון - אז זכותם המלאה לפנות לגופים הרלוונטיים במוסדות השונים ובמשרד החינוך שיבדקו את העניין.

     

    אבל מה שהם עשו בפועל - איום ב"הברחת" משקיעים - הוא למעשה התערבות במנהל ציבורי תקין, ונורת אזהרה, אחת מני רבות שנדלקות בעת האחרונה באקדמיה, ולא רק בה. האם השלב הבא הוא שנהיה כמו אמריקה הגדולה? שם, במערכת החינוך, לימודי ה"בריאתנות" שולבו יחד עם לימודי האבולוציה, בגלל לחץ פוליטי מהימין השמרן.

     

    המכתב של "אם תרצו" מייצג להט אידיאולוגי שמנסה להתאים את עצמו לאקדמיה בלי להבינה. במכתב מצוין שהנוכחות השמאלית הרדיקלית אינה קיימת במחלקות הריאליות או המדעיות.

    זוהי טענה שמראה עד כמה הם מפספסים את המהות. אכן, מה בין קורס בפיזיקה לכיבוש?

     

    אז הנה הקשר: אותה רדיקליות שעליה מצביעים הארגונים השונים, היא הדלק של הההיסטוריה המדעית והאינטלקטואלית, שהוכיחה שחשיבה ביקורתית רק קידמה את האנושות: איפה היינו היום אם היו מצליחים נסיונות ההשתקה של המאמינים בהליוצנטריות (התפיסה שקובעת שהשמש היא מרכזם של כוכבי הלכת), או של אלו שטענו שהעולם עגול ולא שטוח? בזמנם הם היו כופרים, היום קופרניקוס וגלילאו הם אבות המדע וגיבורי תרבות.

     

    הבריונות של הימין בארץ היא זאת שמאפשרת למהלכים כאלו לקבל לגיטימציה, למרות חוסר ההיגיון הבסיסי שלהם: הרי אותו גוף שמתלונן על מרצים שקוראים לחרם אקדמי נגד ישראל מעודד בעצמו פעולת החרמה. נדמה לי שלפני שהם יוצאים לבקר חוגים לממשל, כדאי שייקחו שיעור מבוא בלוגיקה.

     

    רותם יפעת, סטודנט לתואר שני ומתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שמאל ימין, לאוניברסיטה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זירת פיוס
    אצלו זה לא נגמר טוב. סדאם חוסיין
    צילום: איי פי
    איפה היינו בלעדיו? קופרניקוס
    מומלצים