"מה שאני צריך - גם הילד שלי צריך"; האמנם?

כבכל יום שישי, רעות וחברותיה ישבו בבית הקפה השכונתי ושוחחו על חיי היומיום. רעות סיפרה כי באחרונה נמצא בעלה בתקופה עמוסה בעבודה ומגיע בשעה מאוחרת הביתה. "הוא מאוד מתגעגע לרועיקי שלנו, ומבקש שאני אשאיר אותו ער. אז אני מחזיקה אותו עד שהוא מגיע, לפעמים עד 10 או 11 בלילה". שרון חברתה הזדעקה: "11 בלילה? אבל הוא רק בן שלוש... נדמה לי שהוא חייב לקבל הרבה יותר שעות שינה". ליאת, מצידה, הציעה פשרה: "למה שלא תשכיבי אותו לישון במיטה שלכם? ככה, כשבעלך יחזור מהעבודה וילך לישון, רועי יתעורר קצת ויבלה איתו. כשבעלי נוסע לעבודה בחו"ל, מעייני עוברת לישון אצלנו במיטה כדי שאני לא ארגיש לבד. לפעמים היא נשארת איתנו עוד שבוע אחרי שהוא חוזר, עד שהיא מתרגלת שוב לישון לבד. זה נורא נחמד!".

שרון הסתכלה על חברתה בפליאה. היא שתקה, אבל בראשה חשבה שזה לא סביר שהילדה ישנה בכל פעם במיטה אחרת בשל נסיעותיו של אביה וגחמותיה של אמה. יתרה מכך, שרון יודעת שליאת ובעלה נוהגים "לגרור" את הילדה עמם לכל מקום אליו הם הולכים, מבלי לתהות אם הפעילות מתאימה לילדה בת 5 ולצרכיה ההתפתחותיים. פעם, כשהציעה לליאת לקבוע למעיין סדר יום קבוע של שעות השכמה, השכבה וארוחות, ליאת צחקה: "אני בת 33 ולי אין סדר יום כזה. איך אני אעשה כזה לו"ז קבוע לבת שלי?"

מודעות או אגואיזם?

המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא שהתנהגותו של ההורה עומדת בניגוד מוחלט לצורכי התפתחותו וחינוכו התקין של הילד. מכאן מתחייבת השאלה: האם אין ההורה מודע לנזקים האפשריים בפרקטיקה הורית כזו? האם, לדוגמה, ההורה אינו מודע לעובדה שנגיסה במספר השעות אותן אמור הילד לישון על פי גילו הכרונולוגי, משפיעה לרעה על יכולתו להתמודד עם תסכולים במהלך היום, על יכולתו לאכול אוכל מזין בבוקר טרם ההליכה לגן או לבית הספר, ועל שמירה על משקל התואם את גילו וגובהו? האם ההורה אינו יודע כי נוכחות ילד בן 3 או 4 בחברת מבוגרים בשעות הערב המאוחרות ושינה במיטת ההורים אינם בהכרח תורמים ליחסים חמים ובריאים יותר עם הוריו? האם ההורה אינו מודע לכך ש אכילה ללא בקרה של חטיפים מתוקים ומלוחים, הסתובבות אינסופית בקניונים וקנייה בלתי מוגבלת של בגדים לילדיו אינה טובה לבריאותו ואינה בהכרח תורמת ליחסי חיבה ואהבה בין הילד להוריו?

למען האמת, אין לי תשובה בדוקה מחקרית לשאלות אלה אבל תחושתי היא, לאחר שיחות רבות עם הורים מתלבטים, שרובם מודעים היטב לנזקים האפשריים באימוץ פרקטיקה כזו, המאופיינת בהעדפת רצונם האישי על פני טובתו של הילד. האמינו לי באומרי כי הפרקטיקה ההורית הזו קיימת בלא מעט בתים בישראל, ללא קשר לרמת השכלתם של ההורים, אהבתם לילדיהם ולרצונם הכן להבטיח את בריאותם ואושרם. אני משוכנע שכל אחד מהקוראים מכיר לפחות משפחה אחת מחוג מכריו המנהלת אורח חיים בניגוד לחלק מצרכיו החינוכיים ו/או הבריאותיים של ילדם. להערכתי קיימות שלוש סיבות אפשריות לפרקטיקה הורית הנוגדת את טובת הילד.

סיבה 1: רצון להמשיך באורח החיים הקודם

כיום רוב הזוגות נישאים סביב גיל ה-30 כאשר מאחוריהם מספר שנים רב יחסית של חיי רווקות המאופיינים בשעות רבות של לימודים ו/או עבודה, במיעוט בשעות

ילד ירקות ברוקולי צמחונות (צילום: Index Open)

שינה, ביציאה לבלות מחוץ לבית לעתים מזומנות, בספונטניות יחסית, בישיבה ממושכת לפני המחשב או המרקע ובהיעדר הרגלי אכילה מסודרים - אורח חיים שלפחות על חלקו קשה להם עדיין לוותר והם מנסים בכל דרך אפשרית לשלבו באורח החיים החדש. כאשר הרך הנולד הגיע לגיל שבו הוא מסתדר היטב עם שירותי ה-out sourcing אותם רוכשים הוריו במיטב כספם, כל שנותר להם הוא לשלבו באורח החיים אליו התרגלו תוך מתן רציונליזציה האומרת שהורה מאושר טוב גם לילד, מה שנכון - אבל לא במחיר יקר שכזה.

סיבה 2: זה עושה לי טוב

תפיסה הרווחת כיום אצל חלק מההורים הצעירים מתרצת דפוס הורות זה, אשר איננו עולה בקנה אחד עם טובת הילד. התירוץ: גם להורה יש צרכים משלו וחשוב לו למלאם. "אני עובד כל כך קשה וכמעט לא רואה אותו, אז לא נורא שיחכה עם השינה עד שאני חוזר מהעבודה", או "פשוט כיף לי שהוא נרדם איתנו במיטה", או "הילדה לא זקוקה לכל הבגדים האלה, אני פשוט נהנית לקנות לה".

סיבה 3: אני לא קיבלתי מהוריי

לא אחת יוצא לי לשמוע מהורה המאמץ גישה חינוכית מתירנית, הרואה בין השאר בילד כשותף מלא בקבלת החלטות הקשורות לסדר יומו ועתידו, מנמק זאת בכך שהוא עצמו גדל בבית שבו הוריו נקטו בגישה נוקשה ובלתי מפרגנת. התגובה: הוא נוקטים בגישה הפוכה בתכלית, בכדי לפצות את ילדו על מה שהוא לא קיבל.

אז אם אתם נמנים על אותם הורים שאינם רואים כל רע בהעדפת הצרכים האישיים שלהם על הצרכים החינוכיים של ילדם, יהיה הנימוק אשר יהיה, הרשו לי להציע ולטעון שלצערי צרכים אישיים אלה כמעט ואינם תואמים את הצרכים החינוכיים הבסיסיים של הילד שלכם, לפחות לא ב-15 שנותיו הראשונות. בשנות הילדות

האלה, בהם אנו יוצקים את הבסיס ההתנהגותי והערכי האיתן שישמש אותם בכל ימי חייהם, עלינו להתפשר ולמתן את רצוננו ושאיפותינו האישיות לטובת הצלחת ההליך החינוכי.

ב-15 השנים האלה חשוב מאוד שילדינו יזכו לרוטינות יומיות מסודרות, לאוכל מזין ובריא, לכל שעות השינה להן הם זקוקים, להורה המוכן לסיים שיחת טלפון עם חבר, לבטל פגישה עסקית ואפילו לדחות קידום מקצועי לכמה שנים למען זמינות טובה יותר לילדיו. הרשו לי לטעון (אולי בעצב) כי רק ראייה כזו של הצרכים של ילדינו כקודמים לשלנו יכולה להגדיל את הסיכוי ואפילו להבטיח כי כאשר יגיע הילד לבגרות, נוכל כתוצאה מההשקעה הזו לזכות בילד המשלב יראת כבוד כלפי הוריו עם יחסי חברות אמיצים שאין להם תחליף. מניסיון אישי אני חייב לומר: הוויתור והמאמץ שווים!

• פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המרכז להורות אחרת והמכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש התוכנית "סדרת חינוך".