"מה אנחנו צריכות להיות נסיכות?"

קצת לפני חצות פרשתי בתשישות מוחלטת, אבל שלוש הגראציות הקטנות לא התרשמו מן השעה המאוחרת או מעייפותי המוצהרת. את משחק האמת-או-חובה-בלי-בקבוק הצלחתי להפסיק, ואפילו הדלקתי נרות ריחניים לבקשתן וכיביתי את כל האורות בבית, אבל הן עדיין פטפטו באושר גדול, כאילו לא התראו מזה עידנים, כאילו לא כילו את מרצן בארבע שעות של שחייה בבריכה פלוס הרפתקה בלתי צפויה בדמותו של גמל שלמה מת שהן נשבעו שרדף אחריהן.

חוק מרפי לעייפות הורית

המחצית השניה של אוגוסט היא זמן הזומבים. ההורים שאני פוגשת מגיבים באיטיות אפילו לשאלה התמימה "מה שלומכם?". מספרם של האפסונים המאורגנים לילדים יורד פלאים בזמן הזה, בהנחה שבדיוק עכשיו כולם יוצאים לחופשה המשפחתית שבלעדיה אי אפשר לסיים את החופש הגדול. אבל בדיוק עכשיו, כך נראה, נגמרו האנרגיות ההוריות המקובצות, מפלס הסבלנות יורד עד מאוד, וישועה – עדיין אין.

שתיים מן הגראציות הן אורחות בביתנו. השלישית – שלי. מכל האטרקציות והבילויים שיכולתי להציע לה בקיץ הזה היא ביקשה למלא את הבית בחברות, ועננים ורודים של עלמות קטנות ומצחקקות חלפו בסך, נשארו לישון, השאירו מאחרויהן שן קטנה שנשרה פתאום, דובי פרווה ומברשות שיניים, געגועים פתאומיים לאמא ושניים-שלושה מסטיקים דבוקים לתחתית המושב של כיסא.

כולן שמחו לישון בדבוקה של מזרנים, ועד אמצע אוגוסט כולן גם נרדמו בפישוט איברים ובאושר דקות אחרי שהניחו ראשים על הכר. חוק מרפי לעייפות הורית קובע שדווקא כאשר המבוגר מת לישון - הילד מת לא לישון, וכשהמחוגים הצביעו על אחת עשרה וחצי קיללתי את החוק, החופש, משרד החינוך, ארגוני המורים וממשלת ישראל בכללותה (אבל בשקט-בשקט וביני לביני כי לא יפה לקלל בקול רם).

ניסינו מוסיקה מרגיעה. צלילי פכפוך מעיין וזמרת ציפורים מילאה אותן עליצות. ניגון של רבי נחמן מברסלב היה עילה להמצאת כוריאוגרפייה מרהיבה, ואני נתבקשתי לשיר. כל חיי הייתי זייפנית איומה, אבל מאז שהפכתי לאמא גיליתי שיש לי יכולת להמציא מילים מצחיקות לכל שיר שילדי מבקשים, והם מקבלים בשמחה גם חרוזים מאולצים. רק מה, כשצוחקים – לא נרדמים.

להיות נסיכה זה שעמום גדול

פרשתי, איפוא. לא למיטתי, כי עדיין אינני יכולה להשתחרר מן הציווי להישאר ערה כל עוד הקטנים ערים. ישבתי בשקט ובחושך בחדר הסמוך, לא לפני שהצעתי להן לספר זו לזו מה היו עושות לו היו נסיכות.

הראשונה מבין הגראציות היתה ממלאה את הארמון במכונות שעושות שערות סבתא ופופקורן וגלידה רכה עם סוכריות, כך סיפרה בהתלהבות. הגראציה המעשית הזכירה לה שיותר מדי ממתקים נגמרים ביותר מדי רופא שיניים, וסוכם שחצי מן המכונות יוצאות מן הארמון והולכות.

לאן? לעניים? לא פייר, אמרה בתי, לעניים בכלל אין כסף לרופא שיניים. המעשית, בתגובה, אמרה לה שעכשיו זה בחינם, ואני לחשתי אישור מהוסס ואמרתי שרק עד גיל שש. אז אמרה הגראציה חובבת הממתקים: "רגע, אם יהיה לי המון כסף, כי כל הנסיכות עשירות, אז אני אמציא מכונה שמנקה לילדים את השיניים מבקטריות".

בקטריות זה נורא קטן, הודיעה המעשית. אי אפשר לנקות את כולן, ובכלל – נדמה לה שלהיות נסיכה זה שעמום גדול. כל הזמן שמלות נשף מציקות, אי אפשר מכנסיים קצרים, כי מה פתאום שכל הממלכה תראה לנסיכה את הרגליים, וצריך להיות הכי מנומסת ולחייך אפילו למי שלא נחמד בכלל, רק כי הוא נסיך או איזה אציל טפשי. נכון, התלהבה חובבת הממתקים, נסיכות חייבות כל מיני גינגונים. גינונים, לחשתי.

ובתי אמרה, כמי שמגלה פתאום סוד גדול – מה אנחנו צריכות להיות נסיכות? טוב לנו כמו שאנחנו, בדיוק ככה ובלי לשנות כלום. נכון, החרו-החזיקו אחריה שתי חברותיה, ושקט השתרר פתאום כשחשבו על זה קצת.

ההצלחה: לגדל ילדות שטוב להן

בחדר הסמוך, אמא מותשת אחת בשלהי אוגוסט מצאה להפתעתה שעיניה מוצפות דמעות פתאומיות ובלתי מתוכננות של הכרת תודה, של אושר על הטוב שנפל בחלקי ובחלקן של הורי הגראציות-האורחות, על כך שבגיל שמונה וקצת, ובעולם מאוד מאוד מסובך, הצלחנו לגדל ילדות שטוב להן בדיוק כמו שהן. פתאום, למרות העייפות ובשום אופן לא בגללה, הבנתי עד כמה אני בת מזל ועד כמה כל זה אינו מובן מאליו. הבנתי עד כמה הקיטורים והנרגנות ההורית הכללית הם שוליים לחיינו ברגעים שבהם ילדינו גדלים לנגד עינינו ומזכירים לנו את הדברים החשובים באמת.

השקט הביא בכנפיו את שנתן המתוקה של שתי האורחות. הגראציה שלי עדיין התקשתה להירדם ונדדה אלי. היא מצאה אותי דומעת ונבהלה. "למה את עצובה", ביקשה לדעת. "אני דווקא שמחה, שמחה כל כך שקשה לי להכיל את השמחה", אמרתי לה, "ואני שמחה בך ובחברות שלך ובזה שטוב לכן".

"בסדר, בסדר, אבל כבר נורא מאוחר", אמרה בתי. "לכי לישון, אמא, ואם לא תצליחי- אני אבוא להרדים אותך".