איפה היינו ומה שתינו
הכרונולוגיה של הפקת, מכירת, גמיעת והקאת האלכוהול בישראל. חלק ראשון

1260–1840: למרות היסטוריה אזורית ארוכה בכל הקשור ליין ולבירה, מאות שנות שלטון מוסלמי עושות את שלהן ומשקאות אלכוהוליים כמעט לא מיוצרים בארץ הקודש. ייתכן שזני ענבים מקומיים ייחודיים ששימשו להכנת יין נעלמים מהעולם בתקופה הזאת. זה לא נורא.

 

1848: מוקם היקב של רבי שור בירושלים, שנקרא היום יקבי ארזה.

 

1852: הרב טפרברג מייסד בעיר העתיקה את מה שיהפוך במהרה ל"יקבי אפרת", וממש לאחרונה קיבל בחזרה את השם "טפרברג". 


 

1856: מדינות אירופה כופות על הסולטן העותומאני לתת לנתיניהן זכויות בשטחו - כמו חופש דת ועיסוק, קידום החינוך, משפט הוגן, וגם דברים חשובים כמו היתר לייצר יין. בחציה השני של המאה קמים בארץ ישראל כמה יקבים וכרמים קטנים, כנראה בידי אנשים שהבינו שהם נמצאים בארץ ישראל. נכון שהיקבים הראשונים הוקמו עוד קודם לכן, אבל הם היו מספיק קטנים בשביל לחמוק מתחת לרדאר, שגם ככה עוד לא הומצא.

 

1870: עם הקמת "מקווה ישראל", בית הספר החקלאי הראשון בארץ, מתחילים בייצור מסודר של יין ישראלי מענבים שנקנים מכרמים ערביים. הזנים של אותה תקופה נקראים בשמות כמו חלילי, סלטי, רומי, דבוקי, שווישי, קרקשני וזיתני (שקצת הזכיר זית בטעמו, וכנראה גם דומה קצת לקברנה המוכר לנו). למען שימור המסורת, עד היום יש במקווה ישראל תלמידים שיכורים. 


 

1889: הנטיעות הראשונות של כרמים בארץ מעלות קצת את המורל הקדם־לאומי אבל לא ממש מצליחות כלכלית, וענפים חקלאיים אחרים נכשלים לחלוטין. הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, בעל היקב הצרפתי המפורסם "שאטו לאפיט", מחליט לעזור לאגודת הכורמים להקים את היקב שלה בראשון לציון. המטרה הברורה היא יצוא היינות החדשים לחו"ל תוך ניצול מגפת כנימות הפילוקסרה, שהשמידה יקבים מסורתיים באירופה (וגם חלק מהכרמים של הטמפלרים הגרמנים בארץ). עם הקמתו הופך היקב לשני בגודלו בעולם, ואחד מהמתוחכמים ביותר טכנולוגית. אפילו יש להם גנרטור!

 

1890: אגודת הכורמים פותחת עוד יקב בזיכרון יעקב, וכעבור שנה מפעל ביקבוק בטנטורה. הוא נסגר די מהר עקב אי התאמה של החול המקומי לייצור זכוכית, ללמדכם שאכן רק חול וחולירע. האגודה מייצרת יינות איכותיים וכשרים מזמורות ענבים שמביאים מצרפת מומחי הברון; לראשונה בארץ ישראל מדובר בענבים שלא נועדו למאכל אלא ליין, כמו קברנה סוביניון וקברנה פרנק, מלבק, מוסקט, ויש מקורות הטוענים שיובאו גם מרלו ופינו נואר, שיועד להכנת שמפניה. על תוויות הבקבוקים מצוינת שנת הקמתה של ראשון לציון - 1882 - כשנת הקמת היקב, כדי לשוות לו מסורת ארוכה ונכבדה יותר. זה עובד כנראה: בשנים הראשונות מצליח היקב מעל המשוער, ומוקמות לו סוכנויות מורשות בלונדון, פריז, ניו יורק, וגם בלבנון ובמצרים.


 

1898: עקב היווצרות עודפים של ענבים לבנים, היקב בראשון לציון מתחיל לזקק ברנדי.

 

1898 עד סוף מלחמת העולם הראשונה: שוק היינות המשובחים מצטמצם בעולם, ובארץ הופכת לרווחת התפיסה שיין איכותי הוא מותרות שיהודי לא צריך להתעסק בהם. ב־1905 מתחילים לעקור את הכרמים האיכותיים ולשתול במקומם זנים פשוטים ליין קידוש.

 

היצוא ממשיך לתוך מלחמת העולם הראשונה, אבל אחריה הופכת רוסיה לקומוניסטית ומפסיקה לשתות יין, ארצות הברית אוסרת על שתייה בכלל, ואחרוני השתיינים המקומיים נזכרים שהם יהודים ולא יפה להם לשמוח, אז גם הם מפסיקים לשתות יינות איכות. הכרמים הטובים האחרונים נעקרים ובמקומם נשתלים כרמים של יינות לא מתיישנים, וככה דודה שלכם גדלה על יין חצי־מתוק בכוסית קטנה ומלאה עד הסוף.


 

1900–1930

סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20: הטמפלרים מקימים יקב במושבת שרונה (אזור הקריה בתל אביב), ובסביבותיה נוטעים כרמים של ענבים דרום־גרמניים פשוטים יחסית. אחד הידועים שבהם הוא בשטח 9 באזור גבעתיים, שהיום עומד בו הקניון. ככל הידוע, אין שום שילוב בין הידע הגרמני של הטמפלרים והצרפתי של אגודת הכורמים.

 

אגב, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכלאים בשטח 9 אותם גרמנים שעדיין חיים בארץ כאמצעי בטיחות של המנדט הבריטי. ואולי גם קצת כדי שירגישו איך זה.


 

1902: אגודת הכורמים מתחילה לשווק את המוצרים שלה תחת השם "כרמל מזרחי". לאחר עוד כ־100 שנה של קבוצות מיקוד, היא תחליף אותו שוב ל"יקבי כרמל".

 

1906: טובורג, אז עדיין חברה עצמאית, מיובאת לארץ בפעם הראשונה. בעיתון העברי "ההשקפה" מופיעה מודעה שמבשרת על זה.


 

1921: עם היחלשות הייצור המקומי, משפחת אפשטיין מקימה את חברת "הכרם" ליבוא יינות ומשקאות חריפים.

 

1930–1940

1930: בכרמל מזרחי בראשון לציון מוקם מגדל הזיקוק הרציף - שיטה מתקדמת שמייעלת את תהליך הזיקוק, בלי להיכנס לכימיה כי אנחנו לא יודעים כימיה -

 הראשון בארץ. כשרוטשילד מגיע לצרפת הוא נזכר שהוא שכח אותו דולק, אז הוא רץ בחזרה.

 

1932: משה פינק, יהודי יוצא רומניה, מקים את בית הקפה "פינק" בירושלים. דייב רוטשילד, שהחל את דרכו במקום כמלצר, נכנס כשותף כעבור כמה שנים וב־1944 מסב את המקום לבר־מסעדה הראשון בארץ.

 

שנות המנדט הן תקופת הזוהר של הפינק, בעיקר בזכות החיבור שנוצר בינו לבין קצינים בריטים וירושלמיות מופקרות אך שמחות. המקום הופך למוקד עלייה לרגל של חברי ההגנה, האצ"ל והלח"י, שתרים אחר מידע מודיעיני (ודייב תורם להם חרך הצצה בקיר לצורך העניין). במרוצת השנים שותים במוסד מארק שאגאל, לאונרד ברנשטיין, אלכסנדר פן, דן בן אמוץ, משה דיין, גינטר גראס, פול ניומן, קירק דגלאס, ג'ון סטיינבק, הנרי קיסינג'ר והצוות של "אפולו 3". הפינק הופך לאבן דרך בתרבות השתייה הישראלית וממשיך לפעול עד שנת 2005, אז מחליט ממשיך דרכו של דייב שהוא טוב מדי בשבילנו. עד אז הוא מוכתר כמה וכמה פעמים כאחד הברים הטובים ביותר בעולם, בין היתר על ידי "ניוזוויק", עיתון לאנשים שקוראים באנגלית.


צילום: דוד רובינגר

 

1934: הבריטים חובבי השתייה נמצאים בארץ כבר 17 שנה, ומסתמכים בעיקר על בירות חזקות ו/או מלאות כשות שיכולות לשרוד את המסע מאירופה. הברון ג'יימס רוטשילד, בנו של פטרון השתיינים אדמונד רוטשילד, מזהה את הצורך בייצור מקומי. אביו נפטר בסוף השנה, ובתחילת 1935 מקים הבן - יחד עם חברים נוספים במשפחה (תחת חברת פיק"א) וחברה בנקאית מפריז בראשותו של גסטון דרייפוס - מבשלת בירה בשם .Palestine Brewery Ltd, עם השם העברי "תעשיות בירה א"י בע"מ". 


 

"תעשיות בירה", שהוקמה במתחם היקב בראשון לציון, מייצרת את הבירה הישראלית הראשונה תחת המותג החדש "נשר". הנשר הראשונה היא בירה בסגנון הפילזן הצ'כי שאהוב על חיילי המנדט, והשנייה היא בירה שחורה בשם "ראשונייה", שהיא כנראה הבסיס לבירה השחורה של היום. היום מותג נשר עוד דואה בלאות קדימה, עם הבירה השחורה המפורסמת וגם "בירה חלשה", והוא אהוב בקרב סבא שלכם. הוא קורא לבירה החלשה "בירה לבנה", ומזהיר שזה יעלה לכם לראש.


 

זמן קצר לאחר הצגת הנשר מייצרת המבשלה בירה חומה בשם "סרוויס בראנד", שמיועדת גם היא לחיילים הבריטים, ואחריה בא מותג חדש בשם "קראון", שנועד במיוחד לחיילי הצבא האוסטרלי. מספרים שבצהרי היום, הברומאסטר של המבשלה והיינן הראשי של היקב היו נפגשים בחצר ומעבירים את ההפסקה כל אחד על התוצרת של השכן שלו.

 

1938: כרמל מזרחי מתחילה לזקק את ברנדי "שטוק 84" האיטלקי, רק ברמת גן, ובחסותה של חברת סטוק האיטלקית שנמצאת בבעלות יהודית. זאת גירסה

 מחודשת של ה"ברנדי מדיצינל" התרופתי, שגם אותו ייצרה כרמל ברישיון בתקופת המנדט. המדיצינל עצמו פורסם בעיתוני העולם והארץ כתרופה ("החיסון הידוע נגד החולירע, שתה בצהריים ובערב כוסית קוניאק כרמל מזרחי". אה כן: בימים ההם שיווקו את הברנדי כקוניאק, כי מי שמע על הסכמי סחר עם האיחוד האירופי). הפרסום כתרופה איפשר בשעתו לתושבים המוסלמים בארץ, שעליהם נאסר לשתות, ובכן, לשתות.

 

זיקוק השטוק 84 בישראל לא נפסק כבר יותר משבעה עשורים, וכיום מתקיים רק ביקב ברקן. ה־84 מצטרף למשקה הברנדי "אקסטרה פיין", המוגדר כיום כמשקה החריף הוותיק ביותר בישראל - וייצורו החל עוד בסוף המאה ה־19, בגלל אותו עודף בענבים לבנים שהוזכר קודם.

 

1940–1950

1941: יש מלחמת עולם, האנשים לחוצים, ומבשלה נוספת של "תעשיות בירה" הראשל"צית מוקמת בבת ים.

 

1947: פיצוץ מחריב את מועדון הקצינים הבריטי בירושלים, שמגיש אלכוהול איכותי מהממלכה. יופי אצ"ל.

 

1948: במשק הריכוזי היו מחויבים כל הכרמים לאגודת הכורמים (ובפועל לכרמל מזרחי). אבל יוסף זלצר מקים בלב המושבה בנימינה מפעל לייצור ליקרים,

 מתוך תקווה שזה יסלול לו דרך לייצור יינות. ב־1952 הוא פותח את "יקבי אליעז", שבשנות ה־90' יהפכו ל"יקבי בנימינה".

 

בן גוריון, שמכיר את זלצר ומאמין ביין כתוצר של מדינת ישראל, עוזר לו לקבל רישיון לייצור יינות והקצאה של ענבים מאגודת הכורמים. כאות תודה קורא זלצר לליקר הראשון שהוא מייצר Israel's Hard Nut, אחד הכינויים המפורסמים של בן גוריון; על תוויות הליקר אף מופיע דיוקנו של ראש הממשלה. האמת, יש לנו אחד כזה במערכת, אבל לאף אחד אין ביצים לטעום ממנו.

 

1948: הבריטים, ללא ספק אחרי התלבטות קשה, מחליטים להפציץ את המבשלה הבת־ימית שמהווה לדבריהם "מקום מסתור לטרוריסטים יהודים". רק שהטייס הוא כנראה שתיין, כי במקומה הוא מפציץ את מפעל הדפוס הסמוך של לוין אפשטיין. ככה זה: יש בירה, יש חברים.

 

1948: תם המנדט. לפני שהם עוזבים, הבריטים טורחים להשאיר לנו את המס הגבוה על בירה שאותו הנהיגו במושבות האחרות שלהם: 40 אחוז. בירה נשר מצליחה להתחמק מהמס הזה באמצעות אחוז אלכוהול נמוך. "נוער הזהב", מין שם כולל למשוחררי הצבא הבריטי ולמקומיים פוחזים - וניגוד מושלם ומכוון לתנועת "הנוער העובד" - ממשיך לשתות ולעשן במקומות הספורים שעוד מוזגים משהו.

 

1950–1960

תחילת שנות ה–50: תקופת הצנע סוגרת הרבה מהמקומות הפתוחים. בתל אביב עוד שורדות כמה חמארות ספרטניות, ובחיפה ממשיכים לפעול כמה פאבים על פי המסורת הבריטית. אחד מהם הוא "העוגן", שנפתח ב־1942 בעיר התחתית ועובד שם יפה עד היום.

 

1950: צמד אחים למשפחת סגל, הבעלים של מזקקה מקומית ונצר למזקקים שהתחילו לעבוד עוד ברוסיה של סוף המאה ה־18, קונים בהדרגה את מניות "כרמי ציון" הוותיק ברמלה. יין הדגל של היקב הוא "אשקלון", על שם אזור הגידול של הענבים.

 

1950: תעשיות בירה א"י יוצאת עם מוצר חדש במותג נשר. השם הנבחר: "גולדסטאר". הבירה החדשה, בסגנון חופשי מאוד של לאגר מינכנאי כהה, היא הישראלית הראשונה שמשווקת בחביות. הראשונה מותקנת בפאב "המוזג" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, היום חמארת "המוזג" בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. בשנים האלה נחשבת הגולדסטאר למשקה הנפוץ בקרב החיילים, שעוד יכולים למצוא אותה (ובמקומות מסוימים גם את ברנדי כרמל) בשק"מיות.


מתוך הספר "איפה היינו ומה עשינו" של דוד טרטקובר ואמנון דנקנר בהוצאת כתר

 

1951: תעשיין יהודי אנגלי רוכש את מבשלות בירה א"י. קוראים לו וויליאם רובינסון, והוא ימות בנסיבות מבאסות בעוד לא הרבה שנים.

 

1951: מועדון הלילה הצברי הראשון מוקם בבאר שבע בשתי ידיה הקטנות של צרפתייה צעירה ויפה בשם בטי קנוט. מעטים יודעים שעד לפני שלוש שנים היא היתה סוכנת של הלח"י, הטמינה פצצה שלא התפוצצה במשרד המושבות בלונדון, נמלטה, אבל אז נתפסה בבלגיה כשניסתה לפגע באוניות בריטיות שעגנו שם.


 

1952: קבוצת משקיעים בראשות לואיס הרצברג מניו יורק מייסדת את "מבשלה לאומית" בנתניה. החברה גדלה במהירות כשהיא רוכבת על מותג הדגל שלה, "אביר", שרוכב בעצמו על סוס או משהו.

 

אמצע שנות ה–50: עם ההקלה במדיניות הצנע עולה הביקוש ליין, ושטח הנטיעות בארץ מגיע לשיא חדש. עם זאת, הרוב המוחלט של הכרמים מיועד ליין מתוק מעפן.

 

1955: המשקאות הארוכים והקוקטיילים הראשונים בארץ מעורבבים בקווי אוניות הנוסעים המפוארות של "צים", שנבנו מכספי השילומים של גרמניה. גם שואה וגם קוקטיילים? לגרמנים האלה אין בושה.

 

1957: נפתח מכון היין הישראלי, במטרה עיקרית לשפר את איכות היין המקומי ולהגביר את שיווקו בחו"ל. יש לו המון כוונות טובות והוא אוסף לא מעט ידע, אבל במשך שנים - עד תחילת שנות ה־2000 - נשמעות טענות שהוא מוזנח, מבולבל ולא יעיל. מי היה מאמין שזה יכול לקרות למשהו שנקרא מכון המשהו הישראלי.

 

1960–1970

שנות ה–60 המוקדמות: מנחם אקרמן ז"ל מקים ברחוב הנמל בחיפה את חברת "מ. אקרמן" ליבוא משקאות חריפים, יינות ובירה. כיום ממשיכים אותו צאצאיו, אסתי ומיקי אקרמן, ועובד שם גם בחור בשם לואיג'י.

 

1960: הסופר וחבר הכנסת ס' יזהר הופך את "נוער הזהב" ל"דור האספרסו" בנאומו מעל בימת הכנסת, ומביע חשש שאלה לא יעמדו לנו בשעת מלחמה. שבע שנים מאוחר יותר פורצת מלחמת ששת הימים, דור האספרסו מניח בצד את האספרסו (ואת הבירה), יוצא לרגע לכסח את התחת של הסורים, וחוזר לשתות.


 

1962: נחום מאיר מחליט שבחיפה יש מספיק נקניקים, ומחליף את הייעוד של בית העסק שלו מאטליז ובית חרושת לנקניקים למסעדה. הוא קורא למקום "מעיין הבירה" (בתמונה למטה) ומגיש שם המון גולדסטאר. עשרות אלפי חיפאים דופקים את הראש בקיר קצת פחות חזק. במרוצת השנים יצטרפו עוד כ־20 בירות לתפריט של מעיין הבירה, אבל שני דברים לא ישתנו לעולם: הקוסטיצה והגרפסים.


צילום: רונית סבירסקי

 

1963: תעשיות בירה א"י מקימה מבשלה נוספת, הפעם במגדל העמק ובשם "מבשלת הגליל". ייצור הגולדסטאר עובר לאחריותה, ולראשונה מיועדות חלק מהבירות ליצוא. על התווית של בקבוקי הגולדסטאר מצוין באנגלית שהיא

 מבושלת במגדל העמק, ליד נצרת, בארץ הקודש. גם העיר נצרת מצוירת על התווית, ומעליה כוכב בית לחם - ההוא שהוביל את שלושת החכמים למקום הולדתו של ישו, למרות שהם בסך הכל חיפשו את הצפון.

 

1963: אדגר ברונפמן, הבעלים היהודי של "סיגראם" הקנדית - אז אחת מחברות המשקאות החריפים הגדולות בעולם - מחליט להגשים את חזונו הלא צפוי של ייצור ליקר ישראלי איכותי. השם הנבחר הוא "סברה", הצורה האנגלית ל"צבר". תחילה מבוסס המשקה המושקע על פרי הסברס, אבל משום מה זה לא מחזיק. במהרה משונה המתכון לשוקולד־תפוז, פרי ההדר פאר המדינה, ותופס תאוצה בקהילות יהודיות בעולם.

ליקר שוקולד־תפוז. איך, איך פיספסנו את זה.

 

1963: פרסומאי משרד טל אריאלי הוגים את הסיסמה "תנו לגבר גולדסטאר", אם כי יצוין שהגבר רוצה גם מציצה.


 

1965: תעשיות בירה א"י ומבשלה לאומית מתחילות לשתף פעולה תחת השם "מבשלת שיכר לאומית", אולי במטרה לייצר בירה אחת טובה באמת.

 

1965: רפי שאולי, דייל באל־על, רואה בניו יורק את תופעת מועדוני הריקודים, ובתוך ארבעה ימים מקים במרפסת של החמאם הדן־בן־אמוצי את הדיסקוטק הראשון בארץ. עד הדיסקוטק במרפסת היה הקהל של מועדוני הלילה מבוגר יחסית, ישב סביב שולחנות וצפה בהופעות של קוסמים, בדרנים, רקדניות בטן וחשפניות. אם תורידו את הקוסמים, לא מבינים מה היה להם לחפש בדיסקוטק. בכל מקרה, עם בוא החורף יסגור שאולי את המרפסת ויפתח את "וויסקי א־גוגו".

 

כמה שבועות אחרי המרפסת נפתח "לה דיסקוטק", שכולם מכירים בתור "פרדריקה", על שם בני הזוג פרדריקה ודב סגל שהיו ידועים בפתיחות המינית ובמסיבות הבורגניות־על־גבול־המופקרות שלהם. אוקיי, עכשיו אנחנו מתחילים להבין מה היה להם לחפש בדיסקוטק.

 

1965–1969: תקופת מועדוני הקצב - או מועדוני ההופעות - של רמלה ורחוב המסגר. וכן, אלה זמנים שבהם רמלה נחשבת ליעד יוקרתי להופעה.

 

1967: ענף אוניות הנוסעים של "צים", שתמיד הוחזק לצורכי פאסון ולרגע אחד לא היה באמת כלכלי, נסגר.

 

1968: במבשלה במגדל העמק מתחילים לייצר בירה חדשה שמעוררת סערה לא קטנה בישראל. הבירה, שעל תוויתה נכתב "מכבי", מביאה עשרות מאוהדי קבוצת הפועל תל אביב בכדורסל להפגין מול משרדי המבשלה ולהחרים את

 המותג. הסיבה: הבחירה בשם מכבי עלולה לחזק את היריבה העירונית ואלופת המדינה, מכבי תל אביב, ולגרום לחברות גדולות במשק לשלם כסף רב על חוזי אימוץ. הסיבה הנוספת? אוהדי הפועל הם בכיינים. "לא ניתן למכבי תל אביב לנצל את המומנטום של הבירה החדשה כדי להביא את השחקנים הכי טובים ולדרוס את הליגה", אומר אחד מהם. כן, כאילו שזה יקרה.

 

מכבי, שהיתה ועודנה בסגנון פילזן צ'כי די עדין, היא הבירה הישראלית הראשונה שמיוצרת בבקבוקים אישיים חד־פעמיים. בארץ משווקים אותה כבירה בסגנון אמריקאי - וזה אפילו עובד, כי אף אחד לא יודע שהבירות האמריקאיות של שנות ה־60 הן די מחורבנות. מעבר לים היא בכלל מצליחה, בזכות הזיהוי עם קבוצת הכדורסל, סגנון הפילזן האהוב על האירופים, וכמה פרסים שליקטה בטעות בתחילת דרכה.

 

מכבי היא הבירה הכי מיוצאת שהיתה כאן, ואם ממש מחפשים אפשר למצוא אותה בארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה. ומה שיפה זה שהיום, עם מכבי החדשה (ר' 2009), יש לראשונה גם סיבה הגיונית לחפש אותה.

 

1968: ישראל נכבשת באופנה חדשה ומרעננת־בחורות: יין מבעבע. "יין הנשיא", שכרמל מזרחי מייצר כבר כמה שנים, מתחיל להצליח במיוחד בבתי קפה ובמסיבות קוקטייל ביתיות. במקומות רבים נדחק הצידה הקוקטייל האהוב "שפריץ" (ערבוביה של יין עם סודה שהגיעה ארצה עם הטמפלרים), וכעת היין המבעבע מעורבב עם מעט סוכר וכמה טיפות של ליקר קירסאו כחול, ונותן לך להרגיש ממש כמו בחו"ל. נגיד בניגריה.

 

1969: "כרמל ברנדי 777", שהופך בהדרגה לברנדי הישראלי המצליח ביותר בחו"ל, מזוקק לראשונה.

 

1970–1980

1970: יקבי סגל מייצרים יין מבעבע בשם "הללויה". אנחנו לא טועמים ממנו.

 

1971: חברת תנובה מחליטה שאין קשר בין אוכל ליין ומוכרת את "יקבי פרידמן", יקבים ותיקים שמייצרים בעיקר יינות קידוש, לחברת "סטוק". הפעולה הראשונה של הבעלים החדשים: שינוי שם היקב ל"המרתף".

 

1973: מתי המקלל פותח את חמארת מתי המקלל, שמצטרפת למסעדה האגדית של אלימלך שנפתחה כבר ב־1936. ביחד הן הופכות את פלורנטין למקום שכדאי לקפוץ אליו לבירה, ואז לקפוץ בזריזות החוצה לפני שאתה תופס איזה כינה. יש האומרים שסוד הגולדסטאר המצוינת במקומות האלה טמון בצינורות הבדיל שהובילו אותה מהחבית לברזים, והיום נחשבים למסרטנים ואסורים בחוק. גם אם יש בכך מן האמת, הצינורות האלה כבר לא קיימים באף מוסד כבר שנים, כך שהמסקנה הברורה היא שהצוות של אלימלך - ובייחוד מתי המקלל - הם פשוט מכשפים.


מתי (צילום: אייל טואג)

 

1974: ס' יזהר ממשיך לבכות על הנוער של היום, ואנחנו מזכירים לכם: זה המבוגרים של מחר, שעכשיו בוכים על הנוער של היום.

 

1976: וויליאם רובינסון האנגלי, ההוא שקנה בפיפטיז את מבשלות בירה א"י, נפטר כתוצאה ממקרה קשה של התאבדות. "מבשלות פלשתינה" ו"מבשלה לאומית" - יחד "מבשלת שיכר לאומית" - מתמזגות סופית תחת הבעלים הקנדיים של מבשלת "לאבאט", ורוב הפעילות מתרכזת בנתניה. 


 

1976: יקבי כרמל משיקים יין קברנה סוביניון, שלדעת רבים הוא היין הטוב ביותר שיוצר בארץ מאז סוף המאה ה־19. זה גם היין הישראלי הראשון שמיושן בחביות.

 

1977: נסגרת המבשלה הבת־ימית של מבשלת שיכר לאומית.

 

1977: "מלחמת הכוכבים" יוצא לאקרנים. לא יודעים, קמרלינג התעקש שנכניס את זה.

 

1979: מנחם תלמי מפרסם את "תמונות יפואיות", אוסף סיפורים קצרים שאת רובם הגיש במקור ל"מעריב" כשעוד היה שם כסף לשלם לאנשים שכותבים ללא שגיאות כתיב. מאז ועד היום זה כנראה התיעוד הכי מדויק שנכתב כאן על אנשים שאוהבים לשתות. הנה, בזכות תלמי אנחנו יודעים שבתקופה הזאת

 מיוצרות הבירות הישראליות באיכות לא עקבית וממרכיבים לא אחידים, אז כל אחד בג'מעה שמכבד את עצמו מזמין אצל ג'מילי ביפו "אמסטל" תוצרת חוץ (או שיבאס וקוניאק, אם העניינים טובים).

 

1979: דודו בבלי מביא לארץ 30 מכולות של בקבוקי ברנדי, ביניהם גם מותג וויסקי בשם "אולד קליפר". זאת תחילת דרכה של חברת ייבוא המשקאות "י.ד עסקים (1986)", שהוקמה יחד עם יוסי עמרם. רוצים לדעת למה 1986? אז תשאלו מישהו, כי לנו זה לא ברור.

 

האולד קליפר מייצר התלהבות רבה בארץ; במשך שנים, ישראל היא המקום היחיד מלבד סקוטלנד שבו הוא משווק. ב־2004, כשתימכר החברה הסקוטית שמייצרת את הוויסקי, י.ד תקבל את הזכויות הבלעדיות על המותג ותמשיך לייצר אותו במיוחד לישראל. וחכו, כי הסיפור הזה של משקה שלא קיים מחוץ לגבולות הקו הירוק עוד יחזור על עצמו עם הטובורג האדומה.

 

  • חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת

 

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה איפה היינו ומה שתינו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    א"י 2010 - 1260
    בסגנון פילזן צ'כית (לפחות עד שטועמים ממנה). בירה נשר
    ברנדי, קוניאק או תרופה? שטוק 84
    ככה האחים סגל התחילו
    הבירה הכי מיוצאת שהיתה כאן. מכבי
    ynet ספיישל
    הישיבון
    ביטוח