כבר בחתונה היא בכתה. היא ידעה שזה לא זה
היא אף פעם לא אהבה אותו, אבל פחדה להישאר רווקה ובתולה. בעזרתו היא הגשימה את החלום, הרגישה שהיא נורמלית ותהיה כמו כולם. הנה אחרי יחסים לא טובים עם גברים, אחרי סיפורים של נטישה לא מוסברת, יש מי שמוכן לסבול אותה
"בלילה, אם בטעות אני מרגישה את הרגל שלו נוגעת ברגל שלי, אני מתעוררת כמו מתוך חלום בלהות. אני פשוט נגעלת. לא מסוגלת להרגיש אותו, גם לא בקצה הזרת", היא אומרת. "אני לא שונאת אותו, אבל אין לי אליו כלום. אין שום סוג של לי תקשורת, לא בא לי לעשות איתו כלום".
"אז למה התחתנת איתו?" אני שואלת.
"הרגשתי שסוף סוף מישהו מתייחס אלי, יש מישהו שמתקשר אחרי מספר לא מבוטל של דייטים לא מוצלחים".
היא היתה בתולה לקראת גיל 30, ודי נמאס לה. רצתה לגמור עם זה. הוא היה שם. זמין, מתעניין, מתקשר, שואל לשלומה, שואל מה היא עושה, היה הזמין אותה לארוחות שבת אצל ההורים שלו, היא הרגישה סוף סוף שיש לה על מי לסמוך, שהנה מצאה את החצי השני שלה.
היא אף פעם לא אהבה אותו, אבל פחדה להישאר רווקה ובתולה. מהרגע שהכירו הכל קרה מאוד מהר, הליך מזורז, והם התחתנו.
בעזרתו היא הגשימה את החלום, הרגישה שהיא נורמלית ותהיה כמו כולם. הנה אחרי יחסים לא טובים עם גברים, אחרי סיפורים של נטישה לא מוסברת, יש מי שמוכן לסבול אותה ואפילו להתחתן איתה.
כבר ביום החתונה היא בכתה. היא ידעה שזה לא זה, אבל הכניסה לעצמה לראש שזה תפקיד ועליה לשחק אותו. בשבילה זו היתה הפרמיירה.
הם קיימו יחסי מין בערך כמספר הילדים שיש להם
עוד מבט:
בגיל 36 החלטתי להתחתן והצלחתי. השקר הגדול
גלית 007
המחשבה לחלוק את חיי עם גבר, נפלא ככל שיהיה, נראתה לי מפחידה. לא הבנתי איך ניתן יהיה לשכן בבית אחד את מצבי הרוח שלו ושלי, את ההרגלים שלו ושלי. שלא לדבר על כביסה מלוכלכת. אבל שנה לאחר ההחלטה, כבר הייתי נשואה ובהריון
לאחר החתונה הם טסו לירח דבש. היא בתמימותה רצתה להפתיע אותו ונכנסה אליו למקלחת עם בגד תחרה סקסי, הוא צעק עליה שתצא עד שיסיים. היא חשבה שהוא מתלוצץ ונשארה, אבל הוא הבהיר שהוא רציני וביקש ממנה לעזוב. זה היה ירח הדבש. הם אף פעם לא התקלחו ביחד. איזה פספוס. לדעתי זה כיף לא רגיל מקלחת בשניים.
הם קיימו יחסי מין בערך כמספר הילדים שיש להם. ילדים, עבודה, דירה, חיים די שגרתיים, שקטים בלי ריגושים, בלי הרפתקאות ואפילו בלי מילים. אין תקשורת, אין מריבות, אין כלום. שקט מסביב. רועש בלב.
עם הזמן, עם השגרה, השנים עברו והילדים גדלו, היא הבינה וראתה שאין שם אף אחד, שהוא לבד. בלי חברים, בלי מכרים, בלי עמוד שדרה, בקושי עובד. היא מגוננת עליו, אומרת שהוא אבא טוב לילדים, אבל זה לא מספיק. במסיבת יום ההולדת שלו הם היו מזמינים את החברים שלה, אחרת לא היה מי שיבוא לחגוג.
יותר מ-15 שנה לקח לה להודות שהיא לא אוהבת אותו, שאין לה כלום במשותף איתו מלבד הילדים, ושהיא רוצה להתגרש. היא לא פוחדת. המשפחות יודעות שאוטוטו הם נפרדים. זה רק עניין של כמה סידורים אחרונים. לא נראה שהיא חוששת. כנראה מבחינתה לא יכול להיות גרוע מזה ועדיף להיות לבד מאשר להיות בזוגיות ולהרגיש את הבדידות חודרת לעצמות. כמו לישון כפיות עם מזלג.
כשהכירו, גם הוא היה בודד וחסר ביטחון בדיוק כמוה. כל אחד מהם חשב שהוא או היא מצאו את הסוף לחיים בודדים ועצובים. שאלתי אותה אם הם ניסו ללכת לטיפול או לבדוק מה לא עובד במערכת היחסים. מסתבר שכשאין שם כלום מלכתחילה, לא יכול פתאום לצמוח סחלב. כן, מדובר פה באינטרס נטו. לסמן וי. להסכים להצעה הראשונה שאת מקבלת, כי לא תהיה הצעה טובה מזו, כי את לא שווה יותר מזה.
יש לי לא מעט חברות שמדברות לאחרונה על הרצון להיפרד, להתגרש, שנמאס להן, בקצב הזה, כולן יחזרו לבלות איתי בסופי שבוע. זה לא מה שאני מייחלת להן.
לצערי, עושה רושם שכך המצב אצל הרבה זוגות נשואים. נראה לי שיש אחוז קטן של זוגיות מוצלחת.
מישהי אחרת אמרה שעדיף לה להתגרש מבעלה, כי גם ככה הוא לא עוזר לה, הוא עצלן, וכל נטל גידול הילדים על כתפיה. אז היא מעדיפה לגדל את הילדים לבד, מבלי לריב איתו כל בוקר וערב, רק לא לראות אותו מסתובב לה בין הרגליים ומרגיז אותה.
האם ההורים שלנו אשמים? האם החינוך שקיבלנו בבית, או כל מה שראינו ביניהם, ישפיעו תמיד עלינו ועל ילדינו? האם לא ניתן להתנתק ולבנות משהו אחר? איך אפשר להאמין באהבה כאשר הכל מסביב מתלקח?
אני, שרית שי, מאמינה באהבה ולא אהיה מוכנה להיות "שם" עם כל אחד רק כדי לסגור פינה.
לפנייה לכתב/ת 
הבדידות חודרת לעצמות. כמו לישון כפיות עם מזלג
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
