"קשה לך, מתוקה? עזבי את העבודה"
עבודה בזמן החופש הגדול יכולה להיות אידיאלית לבני הנוער, אבל מה קורה כשקשה להם? האם לעודד אותם לוותר ולנוח או להסביר להם שעבודה זו אחריות? מלי גרין, אמא לעשרה, מקווה שעשתה את הדבר הנכון
"אם ריקי לא ממשיכה להדריך בקייטנה, גם אני לא ממשיכה", שמעתי את הבת שלי קובעת בקול נכאים ורגע לאחר מכן צונחת על כיסא בקול חבטה.
ספרתי עד שלוש. צדקתי, הנה זה בא: "אמא, תתקשרי לאורנה תגידי לה שאני מוותרת על העבודה".
"כך את מוותרת בקלות?" נדהמתי. רק השבוע היא הסתובבה מאושרת כמו טווס. היא וריקי חברתה הטובה ביותר ישבו במשך שעות וטוו תוכניות, הכינו את הביצה טרם הטילה אותה התרנגולת וצרחו בכל מקום אפשרי שהן מדריכות! טוב, מד"ציות, אבל מדריכות!
עבודה זה קשה
הכל החל לפני שבועיים, כשבתי בת ה-13 החלה לילל שמשעמם לה בחופשה. זה היה בעיתוי בו הכנסנו את הבית למעצר כלכלי, לאחר חודש של טיולים, יציאות ובזבוזי חופשה, רגע לפני שמנהל הבנק קורא לנו לשיחה דחופה.
"די, התקציב אזל. עכשיו נשארים בבית ויוצרים פעילות כאן!" הודיע הפרטנר חסר נשימה. ואז הגיעה שיחת הטלפון מאמא של אורנה. "בתי, סטודנטית לעבודה סוציאלית הנמצאת בחופשת סמסטר, מארגנת קייטנה במתנ"ס השכונתי. היא וחברותיה מחפשות נערות צעירות שתהיינה מד"ציות, כלומר מדריכות צעירות. הן רוצות להיעזר בהן בעיקר בהכנת המלאכות, בגזירה וביצירה ובזמן הארוחות. האם הבת שלך מעוניינת להצטרף?" ההצעה נחתה עלי כמו פרס משמיים.
"ואוו, אמא, בטח!" יעלי התלהבה וביקשה לצרף גם את ריקי חברתה הטובה. הן סיכמו את שעות העבודה במשך שבועיים, מהשעה שמונה וחצי בבוקר עד שתיים בצהריים.
"נפלא", אנחנו ההורים בירכנו על היוזמה, שכן הקייטנה מבוקרת, באחריות מבוגרים ויעל וחברתה תטעמנה טעם עבודה מהו ותהיינה עסוקות בחופשה המשעממת. תעסוקה ששכרה בצידה. הן נפגשו והתלהבו וכבקשת המדריכות הכינו רעיונות למלאכה. עיניה של יעל נצצו באור של עשייה ואני הייתי מאושרת בשבילה.
עד ש... עד שהן הלכו לעבוד ביום הראשון וחזרו מותשות. כי עבודה, כך גילו הנערות הצעירות, היא עבודה. "ואוו, אמא, היה קשה!" יעל נאנחה.
"במה בדיוק?" התעניינתי.
"לגזור כל הזמן, עד שהידיים שלי כאבו, לקנח אפים של ילדים, למרוח כריכים ולהאכיל את הקטנים. זה לא רק כיף כמו שחשבתי".
"יעלי, אני מבינה שלא היה לך קל, אבל זה קורה, בעיקר ביום הראשון, כשמצפים ל'רק כיף' וחווים גם קושי".
"כך זה בעבודה. יש את החלק הקשה, אבל יחד איתו מגלים גם את החלקים הקטנים של הסיפוק ושל החווית להן ציפית בהתחלה", הסביר לה אבא שלה. "בואי ונחשוב גם על הדברים הנחמדים שהיו היום ואני בטוח שהיו".
"אנחנו כבר נפנק אותך"
ויעל השתכנעה, רק שהחברה הכי טובה שלה לא. "תעודדי אותה, תסבירי לה שהיום הראשון תמיד מאכזב וקשה", אמרתי לה.
"אבל אמא, את לא מבינה. ההורים שלה נבהלו שהיה לה קשה ואמרו לה שתפסיק מיד. הם בכל מקרה הבטיחו שיקנו לה כל מה שהיא רוצה וכבר שלפו שטר של מאתיים שקלים כדי לנחם אותה על הקושי של היום הראשון".
ישבתי מול הבת שלי והקשבתי לה. לרגע רציתי להתקשר להורים של החברה ולגעור בהם. רציתי לשאול אותם אם בכל פעם שיהיה לבת שלהם קשה בחיים, הם ירפדו לה את הדרך ויאמרו: "תפסיקי ממי ללמוד / לעבוד / לעשות. אנחנו כבר נפנק אותך". ידעתי שזה לא ענייני.
אני יודעת שהחברה הכי טובה שלה היא בת יחידה, בין שני אחים. ההורים שלה לא יתנו לה לחוות אפילו תחושת קושי אחת. זו האג'נדה שלהם. הם כל הזמן מחפשים שיהיה לה נוח וקל ואם חלילה נתקלה בקושי, היא אפילו תקבל פיצוי מההורים שלה בתמורה ל'חוויה הקשה'.
"תקשיבי, יעלי", אמרתי לה. "יש גם פן של אחריות כאן. את לא יכולה לקום עכשיו ולעזוב. אורנה, המדריכה הראשית, סומכת עלייך. היא בחרה בך כי שמעה שאת נערה מסורה ואחראית ואת חייבת לתת לה מספר ימי התראה לעזיבה, כדי שתמצא לך מחליפה. עבודה זה אומר אחריות. את לא יכולה להסיר את האחריות ולהסתלק מיד, גם אם החברה שלך הסירה.
"אז מה נעשה?" היא תלתה בי עיניים תוהות.
"אני מציעה שתלכי מחר ותנסי שוב. אם הקושי יהיה לבלי נשוא, תודיעי לאורנה שאת עוזבת בעוד שלושה ימים ועליה לחפש נערה אחרת במקומך. אבל אולי תלכי מחר ותגלי שקל לך יותר?"
מי יתמודד טוב יותר?
כך המשכנו לנהל שיחת אם ובת, כשאני מנסה לפתוח לה צוהר לעולם שלם ושמו עבודה. יעל הלכה בחשש וחזרה שמחה יותר. "היום הגיע ליצן לשעשע את הילדים וגם אני צפיתי בהופעה ונהניתי. אורנה אמרה שאני לא צריכה לשרטט על הפוליגל עיגולים למלאכה כאשר הוא הגיע ועשיתי הפסקה. ריקי סתם הפסידה. ומחר יש יום הפעלות עם מכונת פופקורן ו'שערות סבתא' ואני צריכה לחלק את הימבמבם לכולם".
הימים הבאים אכן היו קלים יותר. היא השתלבה ובסופו של דבר שמחה שלא ברחה. והיום, כשיצאה לעבודתה, ישבתי אני מול המחשב כדי להתחיל את עבודתי המסובכת בכתבה לקראת החגים ופתאום תפסו אותי המחשבות: כמה פעמים גם אנחנו, המבוגרים, מתלהבים מהצעת עבודה חדשה ואז המציאות טופחת על הפנים. עבודה לפעמים היא אפרורית, משעממת, מלחיצה. הבוס הוא בוס מהגיהנום וגם המשכורת לא מעולם החלומות, אבל ממשיכים, כי חייבים, כי צריך, למען המשפחה, למען הילדים, וכן, גם למען עצמנו, כי רק מי שנוטל אחריות גם כשלא נוח לו, יצליח להתקדם הלאה בחיים.
האם אני צודקת או שמא הוריה של ריקי חברתה של בתי צדקו, כשהם ממשיכים להסיר מדרכה מכשולים? האם ילד שהתנסה בקשיים ובעבודה יגלה שהשחייה בים החיים עבורו היא קלה יותר וילד שנח על מי מנוחות יתקשה להיזרק בעתיד לים החיים?
לא תמיד לנו ההורים יש את התשובה הנכונה לדילמה. אני רק מקווה שתחושת הבטן שלנו אכן תוכיח את עצמה בעתיד.
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.
