מפסיד במשחק, אבל ינצח בחיים האמיתיים

שנז אליזה למכירה

זה התחיל כמשאלת-לב שלי, מתוך זכרונות חמימים במיוחד על קיץ רחוק מאד, בלי מזגנים ובלי קייטנות ועוד לפני שהמציאו את המחשבים ובטלויזיה לילדים כיכבו רק סמי וסוסו. יום אחד הגיעו לשכונה עולים חדשים מצרפת, ולשמחתי היתה להם בת בגילי, ילדה אמצעית בין שני בנים, שממילא לא תכננתי לדבר איתם בהיותם בנים, אבל התבדיתי.

ידעתי מעט צרפתית והם ידעו מעט עברית והיא הציעה שנשחק מונופול, ואני לא התלהבתי מפני שהמשחק העברי באותם ימים היה בסך הכל עוד אריזת קרטון מתפרקת וחסרת ייחוד, אבל אז היא הראתה לי את שלה: מונופול מהודר בצרפתית ובו עומדים למכירה שנז אליזה ופובור סנט הונורה, אלפי פרנקים מחליפים ידיים והחיילים עשויים מיציקת מתכת שנראתה אז כמו כסף טהור, שונה מאד מהפלסטיקים הקטנים והחיוורים של הגרסה המקומית. תוך שעות התמכרתי.

קיץ שלם שיחקנו - כל יום וכמעט כל היום, לשמחתם של הורינו, שהעדיפו שנשב בבית בשקט במקום להתפלש בדיונות שהיו אי אז בקצה השכונה. זכרונות הקיץ ההוא היו כה חזקים, עד שבפעם הראשונה שלי בפאריז קצת הלכתי לאיבוד, מתוך מחשבה מוטעית לגמרי שהרחובות צריכים להסתדר להם על פי הלוח הירוק ההוא.

נדל"ניסט קפיטליסט, משקיעה סולידית ובנקאית ערמומית

בחלוף יותר מדי שנים שמחתי לראות מונופולים עבריים מהודים שמשדרים תחושת רצינות, אבל כבר לא היה לי עם מי לשחק, ופשוט חיכיתי בסבלנות לדור הבא, והנה –זה הגיע. ואני מוכרחה להודות שזה מאוד, מאוד הפתיע.

מונופוליסטים רציניים – כלומר, כל מי ששיחק יותר מעשרה משחקים - מתחלקים לכמה טיפוסים בסיסיים: הכריש הביתי, שהוא גם ספקולנט פרוע, הוא אחד מהם, והוא זה שיתאווה במיוחד לקנות את דיזנגוף ואלנבי, בכל מחיר, מתוך אמונה בנפילתם הכואבת של מתחריו במשחק ברגע שרק יגיעו לשם, אם רק יצליח להקים שם בתי מלון.

הוא יעשה את זה בחירוק שיניים ובפיזור איומים מסוג "חכו, חכו שתפלו אצלי", בעוד הוא הולך ומאבד את שאר נכסיו במיני עסקאות מפוקפקות עם אותם מתחרים ממש, שכבר בגיל שמונה מזהים את להיטותו ומציעים לו לקנות ממנו את מה שהוא לא באמת צריך, ובמחיר באמת-באמת מצוין, רק מחצית מהעלות הרשמית על גבי הכרטיס. ואם כל זה לא עוזר, מזכירים לו את מצוקת המזומנים הקשה שלו ומנופפים מול עיניו הלהוטות בשטרות, והוא נכנע.

המשקיעה הסולידית מתחילה בהטמנת שטר של חמש-מאות-כסף מתחת לכרית ההגבהה של הכיסא שלה ומדי פעם היא קמה כדי לבדוק שהמטמון עדיין שם, מחכה לזמנים רעים. היא תפזר את רכישותיה בין טבריה, אשקלון ורמת גן, תהסס לקנות רחובות בחיפה ובירושלים ותאמין שעדיף הרבה בתים במקומות זולים על פני הלוח מסתם מלון אחד בירושלים, ליד "לך לכלא".

ולמה יש רק בתי מלון ובתים, היא רוצה לדעת. אי אפשר לבנות פארק? "מי ישלם לך על פארק", משיב הכריש בבוז קפיטלסטי טהור, וזה הזמן בו הבנקאית הערמומית – כלומר, אני – מתערבת ומסבירה שבעצם כולנו משלמים על קיומם של פארקים. הנה, כשהקוביות מנחיתות אותך על מס הכנסה? יש דבר כזה באמת, וגם אני משלמת, כמו כולם, חוץ מאנשים לא ישרים, ובאלה מטפלים במשטרה ובבתי המשפט, וכן, לפעמים הם הולכים לכלא. וברור שהם מחכים שם הרבה יותר משלושה סיבובים של משחק.

בחיים האמיתיים אין "דרך צלחה"

ואחר כך מתברר להם, להוותם, שבחיים האמיתיים אין "דרך צלחה" והבנק לא מחלק מתנות, דיזנגוף איננו הרחוב הכי יקר בעולם כולו, ושיש גרסה של מונופול בכרטיס אשראי שטרם בדקנו, כי לטעמי הם עדיין צעירים מדי. קודם שילמדו להחזיר עודף במהירות הנדרשת מסיבובים סוערים במיוחד.

אינני יודעת איך זה במשפחות אחרות, אבל אצלנו המשקיעה הסולידית בדרך כלל מנצחת. כריש הנדל"ן מאוד לא אוהב את זה, בלשון המעטה, ודורש שהבנקאית לשוב ולחשב את ערך הנכסים והכסף של כולם כדי לוודא שלא טעינו. "חכי, חכי", הוא אומר לי. "בחיים האמיתיים? אני אקנה את הכי יקר ואני אנצח".

הערב ירד מזמן, שעת השינה של הנדל"ניסטים מתקרבת ואני מוותרת על ההסברים הנדרשים – ומי יודע, אולי הוא צודק, ואולי הכרישים באמת מנצחים בחיי המעשה והמשקיעות הסולידיות ימשיכו להתבונן בשטרות שלהן בדאגה מסוימת. "עד לחיים האמיתיים יש לך עוד המון המון זמן לשחק", אני מנחמת את הכריש הקטן ומוותרת לו על סידור הכרטיסים והשטרות שהתפזרו. לפעמים, אפילו בנקאים ערמומים צריכים פשוט לנחם, ללטף ולתת נשיקת לילה טוב, וככה למחוק הפסדים.