| |
חוק בערבון מוגבל
"בצד הלב הנכמר על ילדי העובדים המגורשים, הלב נצבט למראה הציניות של הפוליטיקאים, צביעות התקשורת וההתגייסות הטרנדית של האמנים. איפה הם היו כשגירשו ילדים שומרי חוק לפני 5 שנים"? אבי רט על "שוחרי חוק על תנאי"
לפני מספר שבועות הזדמנתי בשעת בוקר מוקדמת לרחוב צדדי באזור פרדס כץ, ליד השוק המקומי סמוך לבני ברק. בפאתי הרחוב ניצב לו מעבר חציה קטן וזניח עם רמזור, המחבר בין אי תנועה קטן לבין המדרכה. המקום רחוק מכל תנועה סואנת, ואין בו שום מיקום מיוחד או אסטרטגי. סתם כביש צדדי עם מעבר חציה קטן וזניח, ורמזור עייף.
בדיוק שם התייצב לו אחר כבוד השכם בבוקר השוטר החרוץ. ראיתי אותו מסתתר מאחורי איזה עץ, מתצפת על מעבר החצייה. לאחר דקה הוא קלט איזה זקן בן שבעים-שמונים, הולך כפוף, וגם זה בקושי, חוזר עם שני סלים מהשוק. השוטר החרוץ זינק מאחורי העץ, ניגש לעבריין המסוכן עם קלסר הדוחו"ת בידו, ביקש מהקשיש תעודת זהות, והחל לרשום לו דו"ח על חצית מעבר חציה ברמזור אדום. לא זוכר את הסכום - אבל זה היה משהו בין 150 ל 250 שקל.הזקן בכלל לא הבין מה השוטר רוצה מהחיים שלו. הוא הסתכל על השוטר,שנראה בגיל של הנכד שלו, לא הבין מה הוא כותב ומה הוא אומר לו. השוטר היצירתי סיים את כתיבת הדו"ח, מסר לזקן שאינני יודע אם הוא יודע קרוא וכתוב ומבין מה כתוב באותיות הקטנות, וזה האחרון דחף את הדו"ח לאחד הסלים עם הירקות. בטח כשיגיע הביתה יראה לאחד השכנים או הצאצאים את הפתק המקומט וישאל אותם מה זה. בטח יעברו חודשים, והזקן יקבל הזמנה למשפט, וכפל קנס, ועוד כל מיני עניינים ביורוקרטים שכולנו מכירים.
ניגשתי בעדינות לשוטר ושאלתי אותו האם הוא באמת חושב שזה מה שהכי חשוב והכי נכון לעשות - לצוד זקן בשעת בוקר מוקדמת במעבר חציה זניח בפאתי פרדס כץ? האם הוא באמת חושב שיש לזקן הזה שסוחב כמה סלים מהשוק, שלא נראה משועי הארץ בלשון המעטה - כסף מיותר לשלם את הקנס? מאיפה ייקח לשלם - מהביטוח לאומי שלו? מהתרופות שלו? נעזוב כרגע את פרטי השיחה בינינו, שיחה שלא נדף ממנה עודף אינטליגנציה או יצירתיות - המילה המרכזית שחזר עליה השוטר הייתה - חוק...חוק ...חוק. זה החוק. חוק צריך לשמור. חוק צריך לכבד. חוק הוא חוק גם ברחוב ראשי וגם ברחוב צדדי. חוק הוא חוק גם לזקנים וגם לצעירים. חוק הוא חוק גם לעשירים וגם לעניים. בקיצור - לדבר אל הקיר. חוק. חוק. חוק.
יצאתי מהסיטואציה הזו מתוסכל. עמדתי שם עוד כמה דקות וראיתי את השוטר צד עוד איזו זקנה שיצאה מהשוק ועוד איזו אישה צעירה שמיהרה לדרכה. את היומית שלו הוא עשה, בלי להתאמץ יותר מדי. מצד אחד כעסתי עליו - אבל מצד שני ניסיתי גם להבין אותו - חוק הוא חוק הוא חוק. ואם הומניזם והיגיון ורגישות מתנגשים עם החוק - אין מה לעשות. חוק הוא חוק.
על זה שילדי העובדים הזרים שוהים
בארץ בניגוד לחוק - אין חולק. על זה שאלפים רבים, אולי עשרות אלפים ואולי אף יותר הסתננו לארץ ושוהים בה בניגוד לחוק - גם על זה אין חולק. אלא מה - כנגד החוק עומד הרגש, האנושיות, ההומניזם, החמלה. זה נראה כל כך לא טוב לגרש ילדים, כל כך לא אנושי. הילדים ודאי לא אשמים בכך שהוריהם עברו על החוק כדי לשרוד ולמצוא עבודה. ואנחנו, בני העם היהודי, שידענו גם ידענו מהו סבל ומהו גרוש, מהי השפלה ומה זה להיות מיעוט, גרים וזרים - על אחת כמה וכמה אמורים להיות רגישים שבעתיים לסבל של זולת בכלל, וילדים בפרט.
זה מול זה. החוק והרגש.
ולא בפעם הראשונה. לפני חמש שנים בגוש קטיף למשל - עברו אלפי חיילים הכנות וסדנאות ותרגולים - וכל למען מטרה אחת - כדי לא להרגיש. עטו על עצמם מדים שחורים. על עיניהם הרכיבו משקפי שמש כהות, את ליבם אטמו - ויצאו לדרכם לעקור מבתיהם רבבות אזרחים נאמנים ושומרי חוק. את כל הגירוש הזה עשו - כי חוק הוא חוק. אמרו להם שככה זה בדמוקרטיה. הממשלה החליטה והצבא צריך לבצע - במעט רגישות ועם הרבה נחישות. חוק הוא חוק.
כל הסיפור בעמונה היה על כמה בתים שהיה נטוש עליהם מאבק משפטי. וגם כאן - סוסים, פרשים, אלות, רימוני עשן, אלימות קשה - כי חוק הוא חוק, ומי שלא ניצב בצד החוק הוא סכנה לדמוקרטיה. שם - ייקוב הדין את ההר. אין רחמים. חוק הוא חוק. זו הערובה לקיומה של המדינה והחברה.
ופתאום - החוק מתגמש מול עיני הילדים, מול הקמפיין של התקשורת, מול הלחץ של אשת ראש הממשלה, מול התערבותו של נשיא המדינה, מול שירתם של האמנים. פתאום החוק הוא נזיל, גמיש, ניתן לשינוי. פתאום יש דברים שהם מעל לחוק. דמעות של ילד ותחינותיה של אימא, ודעת קהל , וסתם לב יהודי רחמן - כל אלו חזקים יותר מהחוק. ופתאום החוק לא קדוש כל כך ולא הכרחי כל כך, ומוכרחים לעצור ולעשות חושבים, וחייבים להכשיר רטרואקטיבית את כל אלו שעברו על החוק ונכנסו לכאן בדרך לא חוקית. פתאום אפשר לבצע פליק-פלאק אקרובאטי, ולהגמיש את החוק , וזו לא סכנה לדמוקרטיה. ההיפך - זו המוסריות וההומאניות בהתגלמותה.
ליבי ליבי על הילדים המסכנים הללו, שבאמת הלב נכמר לראות אותם ואת המציאות אליה נקלעו באשמת הורים ששוהים כאן באופן לא
חוקי.
אלא שבצד הלב הנכמר למראה הילדים, הלב נצבט למראה הציניות של הפוליטיקאים, הצביעות של התקשורת, וההתגייסות הטרנדית של אנשי הרוח והאומנים. איפה הם היו כולם כשגירשו ילדים והוריהם שומרי החוק לפני חמש שנים? מדוע אז התעטפו בשתיקה כאשר אז ההומאניות והחוק ניצבו זה כנגד זה? מדוע אז החוק היה מעל לכל ואילו עתה החוק הוא דבר שניתן להגמישו? מדוע דמעותיהם של ילדי הזרים צורבות את ליבם יותר מדמעותיהם של ילדי גוש קטיף, עמונה והמאחזים (הלא חוקיים...חוק הוא חוק...).
הסכנה לדמוקרטיה לא תבוא מצד אלו שיוצאים ונאבקים בדרך לגיטימית נגד חוק כזה או אחר. הסכנה לדמוקרטיה תבוא דווקא מצד שוחרי החוק, אבל שוחרים על תנאי - על תנאי שהוא מתאים למצפונם. אלו המוכנים פתאום להתגמש לעקוף ולהתעלם ולשנות את החוק - רק כשזה נוגע לאוכלוסיה מסוימת, ולגלות קשיחות ואטימות כשזה נוגע לאוכלוסיה אחרת. הסכנה לתאונות הדרכים ,למשטרה ולאמון בה לא תבוא מצד הזקן אלא דווקא מצד השוטר.
|
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
