חבר, אתה חופר

חמישה גברים חדשים, נכונים, וורבאליים - מי פחות מי יותר - הכניסו מצלמה הביתה, בתקווה שהיא תצליח להזדחל גם מתחת לעור שלהם. התוצאה: "מחוברים", הגרסה הגברית ל"מחוברות" שעלתה הערב (א', 21:35, HOT3).

רן שריג, תסריטאי ("רמזור"), אב לשלוש ומעשן רפואי; שי גולדן, איש אשכולות כלשהם, IQ 145, חזק במימוש עצמי; דודו בוסי, סופר ואלכוהוליסט; ישי גרין, מסודר לשעבר ולואיס אדרי, על תקן נער השכונות, עבריין מוּעד ורגיש שהטלוויזיה תציל. כל אלה ינסו לספק לכם התמכרות הגונה, ריאליטי עם תגית איכות דוקומנטרית, את החיים עצמם.

השאלה הגדולה היא האם "מחוברים" תנסה למחזר את הנוסחה החד-פעמית של "מחוברות", כלומר חמש בנות שמדברות עם המצלמה על רגשות ודחפים ופילוסופיה נשית ומקיימות את השיחה הזאת על מקום וחיבור, או שהפעם הם ינסו לפצח איזו דרך ביטוי גברית שתגרום לנו להבין מה עובר על חבורת הטסטוסטרונים האלה?

במילים אחרות, האם גם הגברים הולכים לחפור? האם גברים מסוגלים לחפור? והאם גברים שחופרים עדיין נחשבים גברים? איזה מנעד רגשי הם יצליחו להביא? ואם לא מנעד רגשי, איזה מנעד כן?

על פגמים ופיגומים

המחוברים בכיוון השעון: בוסי, אדרי, גולדן, גרין ושריג (צילום: ינאי יחיאל)

אנשים מתועדים, בטח ובטח שבהתחלה, תמיד ינסו להציג את עצמם בצורה מסוימת כלפי חוץ. בדרך כלל הם ינסו להתאים את הרושם לתמונה החביבה עליהם של עצמם, שהם רואים בעיני רוחם. זה בלתי נמנע, והתפקיד של העריכה הוא להבליט ולהדגיש את הרגעים בהם משהו נחשף מתחת לפסאדה הזאת.

להאיר את ההתנגשויות הקטנות בין הרושם שאנשים מעוניינים להשאיר על עצמם ובין המציאות, ואת הניגודים בין העולמות.

בשלב הזה אפשר כבר להגיע לכמה מסקנות. מסקנה מספר אחת: ילדים זה סיוט. רן שריג מבהיר יופי את הנקודה הזאת, והוא גם זה שנותן את התמורה לשקל, מהסיבה הפשוטה שהאיש מצליח להיחשף ולייצר פאנצ'ים בו זמנית.

שי גולדן עדיין מחזיק פאסון עצור, ואת הפסיכוזות שלו אפשר לראות דרך סדקי מברשת השיניים שלו, שהוא מצחצח איתה את שיניו בכזה זעם ובכזו עוצמה, שפלא שנשאר לו משהו בפה חוץ מרוק, או דרך התסכול של הילד שלו, כשהוא מפסיד במשחק איגרוף ב"וויי", מראה צדדית לאופי של ההורים שלו.