רומן יפני: ואולי, בעצם, אנחנו לא כל כך שונים?

כשסיפרתי את זה לחבר יפני שלי, הוא צחק ואמר "ברוכה הבאה למעוז הצניעות. כשיפני אומר לך דבר כזה, זה אומר שהוא רוחש לך כבוד, בכך שהוא מנמיך את עצמו ואת הקרובים אליו. זה אמור לתת לך להרגיש טוב". פתאום הבנתי: היפנים הם אנטיתזה לישראלים. לו הייתי מחמיאה לבתו של ישראלי, הוא ודאי היה אומר: "יפה זאת, הא? חכי תראי את אחותה".

מחמאה טיפוסית: זו רעה וזו גסה, אחותן בכלל אסון" (צילומים: קובי דגן)

זה בסדר, האורז יישב בחושך

ככל שהרביתי לאכול במסעדות מקומיות הבחנתי בתופעה מוזרה - התשוקה היפנית לאורז, מאכל הכרחי בכל ארוחה במדינה. האורז מאזן את המנה העיקרית בסעודה, ומוגש תמיד לצדה, חם, לבן, מאודה וגאה. בפעם הראשונה שבה הוזמנתי לארוחה אצל חברים, הוספתי לאורז רוטב סויה משובח שעמד בקצה השולחן. האורז היה חסר טעם לחיכי, והסויה, האמנתי, תעשה לו רק טוב.

כל העיניים הופנו בתדהמה לעבר הצלחת שלי, ואז הבנתי שעשיתי משהו שאינו ממש מקובל. האשה שישבה לצידי לחשה "זה מעליב את האורז". סיננתי במבוכה ש"זה בשביל לחזק את הטעם שלו", ובסוף הסבירה לי בעלת הבית שלאוכל היפני טעם מאד עדין, ולאדם המערבי הוא יכול לעתים להתפרש כתפל, אך ככל שאלמד להבחין בדקויות - אדע להעריך כמה ענוג וטהור הוא האורז היפני, שאינו זקוק לשום חיזוק מצד כל רוטב שהוא. לאט לאט זה חילחל, וגם אצלי ניכר הניצוץ בעיניים כשאכלתי אותו. ביפן, מסתבר, גם לאורז יש ניואנסים.

אשה בשדה אורז ביפן. לוקח זמן להבין את משמעות המאכל והטקסיות שבו

עוד למדתי כי אם לא גומרים מהצלחת את הארוז עד לפירור האחרון, הדבר עלול מאד להעליב. לא, לא את המארח, אלא את האורז - או ליתר דיוק – את הסבתא שהזיעה קשה כל כך בשדה עבור על כל גרגיר וגרגיר. זה הסיפור שמספרים להם מאז שהם ילדים כשהם מסרבים לאכול. ממש כמו שאצלנו מספרים שיש ילדים רעבים באפריקה.

להבה ושלושת החוקים

יום אחד נחתה במקום העבודה שלי בטוקיו משלחת של אנשים לפגישה חשובה. הייתי הראשונה שהגיעה למשרד באותו הבוקר והיה עלי להכניס ולארח אותם עד שיבואו הקולגות. כדאי שאכין להם תה ירוק, אמרתי לעצמי. ידעתי שכך "עושים כבוד" לכל אורח שמגיע למשרד. יש קופסה של תה ירוק בארון, אך איך מכינים תה למשלחת כה מכובדת באופן שיעמוד יעמוד בסטנדרטים?

לא התביישתי וביקשתי הוראות מאחת האורחות, ומבלי ששאר חברי המשלחת יבחינו, למדתי את שיעור התה ירוק הראשון בחיי. ישנם שלושה כללים חשובים: 1. כשיש הרבה אנשים דרושות כמה נגלות של הרתחת הקומקום. בפעם הראשונה מחממים את המים רק ל-80 מעלות, ולאחר מכן המים צריכים לרתוח לגמרי כי טעמם של העלים נחלש. 2. כשאוחזים בכוס התה יש להצמיד את האצבעות היטב מבלי לתת לאף אצבע "לברוח" למעלה, כפי שלעתים עושים אצלנו במערב הפרוע. 3. הכלל האחרון, ואולי החשוב מכולם, הוא להעלות נושא שיחה כך שהאורח ירגיש בנוח - וכדאי לחשוב על כך עוד לפני שאתה מגיש את התה.

טקס הכנת תה מסורתי. רחוק מאוד ממה שמכירים במחוזותינו

התה כבר היה מוכן, ולא נותר לי אלא לקיים את הכלל השלישי. נושא השיחה שבחרתי היה משמים, אך ללא ספק אהוב ביותר על יפנים: מזג האוויר. כמה חם היום, כמה אני מצפה לאוקטובר, מתי יהיה כבר נעים יותר. מי אמר שכוס תה ודיבורי-תחזית תופסים רק בלונדון?

דחיסה לנשים בלבד

בבית הספר בטוקיו בו למדתי ביפנית התחברתי עם בחורה סינית, וכשהחלטנו ללמוד יחד למבחן הצעתי שנעשה זאת אצלה. היא סירבה בתואנה כי ביתה קטן מדי. אין בעיה, אמרתי. אבל האם יש בית בטוקיו שאינו קטן, פונקציונאלי וצפוף? "לא, הבית שלי ממש קטן. יש בו מקום רק לגוף שלי. זה לא ממש בית. זה מלון של תאים שבו רק אפשר לישון. על מלון קפסולה שמעת?". שמעתי, אבל לא ראיתי. אז היא לקחה אותי לראות, ולא להאמין.

באזור אסקוסה שבטוקיו קיים מלון קפסולה לנשים ובו שורות של תאים מפלסטיק. כל תא הוא בגודל 1X2 מ' וגובהו מטר אחד. בקפסולות האלה גרות נשים שונות, חלקן ללילה בודד וחלקן לכמה חודשים. התאים מצויידים במזרן, שמיכה וכרית, וגם בטלוויזיה. את החפצים האישיים נועלים בלוקרים, אך המקלחת והשירותים משותפים.

אם צריך ללמוד למבחן ניתן לעשות זאת במתחם משותף בכניסה. התענוג עולה 600 דולר לחודש, אבל רק 30 דולר ללילה. קראתי לאחרונה שבעקבות המיתון הרבה מובטלים עוברים להתגורר במלונות כאלה כדי לחסוך קצת.

היפנים. יש להם פתרון לכל דבר - פשוט ומתאים לדרך החיים שלהם. הרי מה בעצם נחוץ לו לאדם מלבד פינה קטנה בה הוא יוכל בסופו של יום רק להניח את הראש על הכר, ולישון.

על אף האיפה ואיפה

לפני עשר שנים עבדתי בחברה ישראלית שעשתה עסקים עם יפן, ועזרתי לארגן את הגעתם הגעתם לארץ של כאלפיים יפנים, כל עובדי חברת ניקן, יצרנית האצות הגדולה, כטיול צ'ופר מההנהלה. אחת מנוסעי המטוסים שהמריאו מאוסקה ונחתו באילת הייתה אשה, שנדמה כי היה זה ביקורה הראשון בחו"ל. היפנית התבוננה בפליאה סביבה והכריזה: "קוקו מינה גה גייג'ין!" (כולם פה זרים – ה.ב.ע). המדריך הישראלי לא היסס לרגע והשיב "אני מצטער, אבל הזרים היחידים כאן זה אתם". רק אז הבנתי לראשונה כמה זרים אנחנו בעיניהם.

מצאו בתמונה את היפני שאינו לובש חליפה שחורה

שנים רבות לאחר מכן, כשעברתי לגור ביפן, המורה לשפה המקומית הודיעה לי כי יש לי "אף גבוה". היא לא התכוונה להגיד שאני מתנשאת, אלא להחמיא על מיקומו של האיבר ביחס לפה. מאז שמעתי את המשפט מאות פעמים, מנשים וגברים כאחד. שליפנים יש תסבוכת עם האף שלהם: "הוא רחב ופחוס", הסבירה לי פעם חברה. "ככל שהאף גבוה ורזה יותר, זה יותר טוב. כמו שלכם, הגייג'ינים" (כינוי למי שאינו יפני).

למדתי כי פנים קטנים, עיניים גדולות, עפעפיים ארוכים וגולגולת עגולה הם מצרך נחשקים בעיניי האומה כולה, ולנו, לזרים, יש את זה. אדם שישב במשרד הסמוך לי פעם חשב שאני מישהי אחרת שהכיר, כנראה רק כי "האחרת" אמנם הייתה ישראלית - אך בלונדינית, ואילו שיערי שחור משחור, היא הייתה גבוהה ממני בעשרה ס"מ וכבדה בהרבה. כלומר, לא בדיוק שתי טיפות עראק, ובכל זאת הוא התבלבל. אז אולי כמו שכל היפנים נראים בעינינו דומים מאוד זה לזה, באותו האופן אנחנו נראים להם. בהיעדר היכרות אישית, כולנו נראים אותו דבר. 

אין גישה אל הגיישה

יפן מקדימה את כולם בטכנולוגיה שלה אבל מטיול קצר בקיוטו נדמה כאילו מאה השנה האחרונות פסחו על העיר והותירו אותה אך יפה וקסומה, עם בתי העץ מתקופת המייג'י (שהסתיימה לפני 98 שנים בדיוק), מקדשיה העתיקים והגיישות שתמיד ממהרות לטקס התה הבא שלהן.

הגיישות אפופות מסתורין ומסתובבות להן, ותמיד עורר בי סקרנות, אך תמיד היה נדמה כי אין כל אפשרות לגישה אליהן. הן יתנו לך לצלם אותן; ישרבטו חיוך לא-מבויש; אך לעולם הן לא ידברו איתך ברחוב.

תדגמן למצלמה, אך לא תתלהב לשפוך את לבה בפני זר. גיישה טיפוסית

אז מה באמת הסיפור שלהן? ידידה שלי הכירה את נוריי, אחת הגיישות בגיאון, רובע השעשועים של קיוטו - או כפי שהיפנים מכנים אותו - רובע "עסקי המים" (מיזו שובאי). נוריי הייתה אשה שהפכה לאחרונה מגיישת מאיקו (מתלמדת) לגיישה אמיתית. שאלתי הרבה שאלות, ולמדתי שאף אחד לא יודע את שמה האמיתי של נוריי, או בת כמה היא. אף אחד גם לא שואל. “לגיישות אין באמת גיל", הסבירה לי ידידתי.

שלא לפי המסורת היפנית העתיקה, נוריי לא נרכשה כשהייתה ילדה, דבר שקרה לקולגה שלה בספר "זכרונותיה של גיישה". היא הפכה לגיישה מתוך אמונה בחלום שלה. היא גרה ב"אוקייה", בית הארחה מיוחד לגיישות, שם היא “מתארחת” אצל האוקה-סאן שלה, מעין אמא עבור הגיישה, שצמודה אליה שנים רבות ומלמדת אותה את המלאכה.

נוריי לומדת שיעורי ריקוד מסורתי ונגינה בחליל, בתופים ובשמיסן (כלי מיתר יפני מסורתי). משעות הצהריים היא מתחילה בהכנות לקראת היציאה לעבודה: מאפרת את הפנים ואת הגב, לובשת קימונו משי ועוטה את הפאה. כל זה נמשך כשעתיים, וכשהיא מוכנה, יפה ואצילית, היא עושה את דרכה אל בית התה שבו היא תעבוד באותו הערב, שם היא תגרום ללקוח שלה להרגיש טוב,  תגיש לו אוכל, תשוחח עמו ותרקוד מולו.

שעתיים של איפור והכנות לפני היציאה לעבודה. כמו כולנו, לא?

הסתקרנתי. כמה עולה התענוג? המון.

ויחסי מין? מחוץ לתחום.

תחביבים, יש? כן, אינטרנט.

כמו למכור סושי ליפנים

כל מי שעשה עסקים עם יפנים ודאי התוודע לדרך שבה הם סוגרים עסקאות. בצאתך מפגישת עסקים ביפן, חכה מעט לפני שתזנק השמיימה מרוב מאושר, כי עד שאין חוזה חתום - אין עסקה. היפנים לא נוהגים להשתמש במילה "לא". כשהם אומרים "כן", זה לא בהכרח "אני מסכים" אלא יותר, "שמעתי, אני מנסה לעכל את דברייך".

ההתנהלות של היפנים בעסקים נראית לפעמים כאילו הם מנסים לבלבל אותך בכך שהם לא עקביים, נרדמים בפגישות ולפעמים מתפרשים כלא אמינים. אבל הם דווקא כן מכבדים אותך גם אם לא הישירו מבט כשדיברו אליך (הם פשוט לא עושים את זה). יכול מאד להיות שהם שוקלים בכובד ראש (מדי) את ההצעה שלך.

ליפנים יש את החוקים שלהם בעסקים. כשמציגים מוצר כלשהו ליזם יפני, עדיף שלא להניח מיד כי האיש אהב אותו ולשקוע בתחושות אופטימיות לקראת השקעה. אהב, לא אהב, זה ממש משנה: לתחושות ולהנהונים שמקבלים מהיפנים אין קשר, והחלטות עסקיות לא נעשות במדינה כלאחר יד ובטח שלא על על-ידי אדם אחד. הם נוטים להתייעץ עם קולגות והחלטות סופיות בענייני עבודה יהיו תמיד משותפות. לכן, גם אם יצאת עם תחושה שלילית מפגישה, גם זה לא מספר הרבה על התוצאות שלה.

עיר מופרעת והרמונית להפליא

ביום הראשון שלי בטוקיו הרגשתי כאילו הכניסו אותי להדמיית מחשב משכוללת, נקייה ומדויקת, שנוצרה בידיו של אדריכל פרוע אך מדוייק להפליא. מבט מהקומה ה-47 בבניין ברובע שינג'וקו במרכז העיר הוכיח לי שיש בטוקיו יותר כאוס מאשר תכנון. הצעידה ברחובות הסואנים, בין גורדי השחקים, מעבריי החצייה הענקיים, השלטים המוארים ומערכת הרכבות הכמעט מדע-בדיונית יכולה להפנט אותך בקלות.

נערות "הרג'וקו", קטע פופולרי בעיר של בני נוער מחופשים. אינם מזיקים

העיר מותירה בי, עד היום, שילוב של הרפתקנות - וסקרנות, אך גם תחושה נעימה של בטחון והרמוניה. מנין כל זה מגיע? תחושה זו, שנעדרת כל כך מערים אחרות?

אם נתעלם לרגע מהתשובה המתבקשת, זו הגורסת כי המנטליות העדינה של היפנים היא שהופכת את טוקיו ללא מאיימת, הרי שטמון בה משהו אחר. שלא כמו ניו יורק או כל עיר גדולה גדושת-מהגרים, טוקיו הומוגנית, כי אמנם יש בה תיירים ואנשי עסקים מערביים, אבל היא בעיקר יפנית, מלאה במליוני אנשים עדינים וקטני קומה, שיערם שחור ובוהק, והם נעים ומדברים בצורה דומה. יש בה מעט מאד הומלסים, אין בה כמעט פשע וגם הפאנקיסטים שלה יותר משעשעים מאשר אלימים. זהו קסמה של עיר מופרעת והרמונית להפליא.

• הכתבה באדיבות חברת פוטוטבע