| |
יופי, פיוט, רגש. משעמם
ל"טייק אוויי", שעלתה אמש בערוץ 3, יש איכות פיוטית, משחק משובח, סגנון ייחודי, יופי וכשרון. רק מה, אין סיפור. אלונה קמחי התבלבלה
ייתכן מאוד שתגובתכם הראשונה לפרוייקט החדש של יוסי מדמוני ודוד אופק תהיה הרמת גבה. השמועות על "טייק אווי" מסתובבות בעיר כבר חודשים רבים ויגעים, ולפחות על פניו, נשמע שמדובר בלהיט – סיפורים אנושיים על תל אביב, המסופרים דרך עבודה של משרד שליחים. יש ברעיון משהו קסום ומעורר קנאה בפשטותו – גימיק מבריק דרכו אפשר לגולל את החוויה האורבנית המקומית.
אבל מדמוני ואופק מביאים אותה בהפוכה, ותצטרכו להזדיין באורח-רוח וסקרנות כי "פלורנטין" שניה לא תקבלו כאן. למעשה, יצירתם הזויה וסהרורית כל כך שאחרי שני הפרקים שקיבלתי לצפיה ביקשתי לראות שלושה נוספים רק על מנת להבין שיותר מסידרת טלוויזיה, "טייק אווי" היא סוג של שיר שבחר לגלות את עצמו דרך המדיום הטלוויזיוני דווקא. מדובר בקטעים שהם מיני-פואמות העוסקות בסוגיות המסורתיות של השירה הקיומית – אפרוריות, אובדן, בדידות, ויותר מכל דבר אחר, תמיד יותר מכל דבר אחר – החסד. אותם רגעים שלמענם שווה לשרוד את כל תעצומות הכאב, האבסורד והכיעור. נדיבותו של אלוהים מבליחה במתנות שאיש לא היה טוב או מוסרי מספיק על מנת לזכות בהן, והן ניתנות סתם כך, חינם, מין הוכחות קטנות וזוהרות לקיומו של המוחלט והנשגב מבינתנו. לשיטתם הפילוסופית של מדמוני ואופק, היופי נח קרוב מאוד לפני השטח האפור ומגלה את עצמו ללא הרף אם רק תרצו להסתכל.
מיכאל צדיקוב מתמוטט בעקבות מותה של אשתו אורית. מותה מוות טפשי וחסר זוהר – היא נחנקת משזיף. הוא מתאשפז במחלקה פסיכיאטרית המנוהלת על-ידי פרופסור מופרע ומנוכר, חובב גינון. כשהוא משתחרר הוא מגלה שאחיה של אשתו השתלט על הפיצריה שהיתה בבעלותו והפך אותה לקומפלקס של ג'אנק-פוד. האלמן העצוב לא מבקש לעצמו דבר מלבד חברת שליחים קטנה שתיתן שירותי טייק אווי. הוא פותח משרד בחניון אפל שמתחת לקומפלקס התזונתי של גיסו. למרות היגון העמוק בו הוא שרוי, הוא רוצה שחברת השליחים שלו תהיה מין שגרירה של אנרגיה טובה בעולמנו המכוער. סיפור המסגרת הוא בעצם הסיפור היחיד שישנו כאן, ומעבר לכך הכל אפיזודות, רישומים אימפרסיוניסטיים, רצף דימויים שמצטבר לכלל חוויה השזורה בריצוד בלתי פוסק של המופלא. זהו כוחה של הסדרה אך גם חולשתה, אבל על כך בהמשך.
תגידו יפה דא
ראשית, הידד לליהוק. סוף סוף אפשר לראות על המסך שחקנים מחבר העמים מבלי שישמשו בתפקידי מאפיונרים וזונות או לחילופין מוסיקאים קלאסיים ופרופסורים עצובי מבט בסנדלים וגרביים, שמטאטאים רחובות. למעשה אין שום התייחסות למוצאם של שני השחקנים הראשיים – ולדימיר פרידמן ("הקרב על תל חי" של עודד רסקין, שגם ביים חלק מהפרקים בסדרה) ומרינה שויף היפהפיה. הם פשוט משחקים את תפקידיהם במבטאם הרוסי ואולי זוהי תחילתה של נורמליזציה עבור העליה הזאת, ובקרוב יהפוך ההיגוי הרוסי לחלק בלתי נפרד מהישראלינה ממש כמו מבטאי שאר העדות. ובכלל, תשובתם של מדמוני ואופק לשאלת מיליון השקל – מיהו ישראלי – היא אולי אחד מהישגיה החשובים ביותר של "טייק אווי". דמויות שהורגלנו לראות בסרטי בורקס או בדרמות נוגות על מצוקתן של העדות השונות מהלכות אצל אופק ומדמוני במלא הגאון הישראלי. גיבוריהן הם הישראליות בהתגלמותה – עכשווית, פועמת וחד משמעית. הם לא עסוקים בשברו של החלום הציוני ולא במיתוס הצבר. במקום הבלורית של אסי דיין הצעיר (או לחילופין של עמוס עוז המבוגר) זהו עורו המיוזע של פועל זר מגאנה, או המלצות חמות על ג'חנון וקובה מפיה של רוסיה עם שיער בצבע מג'נטה, או בגדים הודיים מטונפים של פריקים על גג בתל אביב.
המשחק ב"טייק אווי" משובח לכל אורך הדרך. בכלל, עושה רושם שהולך ונקבע סטנדרט חדש של משחק בטלוויזיה הישראלית. יש יותר ויותר שחקני קולנוע מקצועיים ומדליקים לגמרי, ונראה שאנחנו נפרדים בעקצוץ נוסטלגי מכל התחלואים המשחקיים שהיו מנת חלקנו מאז הוכנסה מצלמת קולנוע ראשונה אל תוך מדינת ישראל. חלקם הגדול של השחקנים ב"טייק אווי" נדדו מ"בת ים-ניו יורק". זוהי בחירה ברוכה העוזרת לגיבוש סגנון והמאפשרת לשחקנים את החרות והיצירתיות שבעבודת אנסמבל.
תגידו, איפה הנראטיב?
למדמוני ואופק כתב יד אופייני שפיתוחו החל ב"בת ים-ניו יורק" ומגיע לביטויו המלא בסדרה הנוכחית. הם עושים ג'אגלינג אלגנטי באפשרויות שמעניקה להם הפוסט-מודרנה. ערבוב מסוגנן של טריוויאלי בנשגב, של מציאות בדמיון, של המובן מאליו במופרך. יכולתם למהול היפר-ריאליזם ישראלי ומוכר עד זרא בפנטזיה וגוזמה פיוטית מגיעה ב"טייק אווי" לשיאים חדשים, ואמירתם – הן האישית והן הפוליטית – עזה ורבת עוצמה.
אבל למרות כל היופי והכשרון, "טייק אווי" היא יצירה בעייתית. דמיונם ומקוריותם הבלתי נדלים של יוצריה הופכים להם לרועץ ופוגמים ביכולת הצופה להזדהות עם הדמויות ולעקוב אחר הנראטיב. נראה כאילו חסר ליוצרים המקוריים האלה מבט מבחוץ, איזו יד מכוונת שתנער את המערכת ותגיד – די, מספיק עם ההברקות, האפיזודות והערבסקות היפהפיות, עכשיו תכתבו סיפור. יש משהו איטי וקטוע ברצף – תכונה מקובלת בסוגים מסוימים של קולנוע אירופי, אבל בפורמט של סדרת טלוויזיה הצורך בעלילה אינו בר-תחליף, ולבסוף הצופה מתייגע מקליידוסקופ של סיטואציות מינוריות בהן כמעט דבר אינו קורה. אותו רצף קטוע מונע התפתחות מהדמויות והן צפות בחלל הדרמטי הדומם גלמודות ונטולות כיוון. הסיפור והקונפליקט הם האל"ף-בי"ת של הדרמה, ובלעדיהם גם המזהירים שברעיונות עלולים להתמוסס לכתם חסר שוליים בלי התחלה אמצע וסוף.
● חדש ב-ynet: אפליקציית תרבות ל אייפון ול אנדרואיד
|
