הרבה דברים אפשר לומר על השחקנים המחרימים;
אבל לומר שהם אמיצים - אי אפשר. לא צריך אומץ כדי לעשות צעד שיזכה רק למחיאות כפיים בסביבה הקרובה שלך. הרי הביקורת החריפה על השחקנים המחרימים באה מחוץ לעולם התיאטרון. בין אלו שחשובים להם באמת - שחקנים, במאים ומבקרים - הם קיבלו בעיקר מחיאות כפיים (לצד ביקורת מתונה מאוד). אם שחקן היה מחליט להחרים את אום-אל-פאחם, מעוז התנועה האיסלמית - זה היה צעד טיפשי, אך אמיץ. אבל בשביל להחרים את אריאל לא צריך אומץ.
נשק החרם רווח בציבור החרדי. בשנים האחרונות חרדים קיצוניים החרימו את רשת שפע שוק, משום שבעליה מפעיל גם רשת אחרת שמחללת שבת; הם החרימו את בית החולים הדסה, בגלל פרשת האם המרעיבה; והחרימו גם את אלקטרה, משום שהחברה מעורבת בעקיפי-עקיפין בחפירות ביפו, שלדעת החרדים יש בה חילול כבוד המתים. הסיבות הקלושות לחרמות מראות שלעתים החרם עצמו הוא המטרה, ולא האמצעי. הסיבות הן רק תירוץ.
לְמה טוב החרם? הוא מחזק את הגיבוש החרדי כלפי פנים, ואת כוח ההרתעה כלפי חוץ.
הוא מציב את המחרימים בעמדה של "אנחנו מול העולם", שאין כמוה לליכוד פנימי, ומטיל את אימתם על גופים חיצוניים. החרם גם מחזק את כוחם של העסקנים, שרצים מרב לרב, ולאחר מכן ממנכ"ל למנכ"ל. האם מנהיג חרדי צריך אומץ כדי לחתום על כתב החרם? לאו דווקא; צריך אומץ כדי לא לחתום עליו.
השימוש הגובר בחרמות הוא הרסני לחברה הישראלית. חרם הוא נשק יום הדין, שצריך להישמר למקרים קיצוניים ביותר. זהו נשק כוחני, שלא מותיר מקום להידברות או לשיתוף פעולה. חרם הוא סטירת לחי, טריקת דלת על כל מהלך אפשרי של דיאלוג. אנשי התיאטרון שהחרימו את אריאל הם החרדים של החילונים; נטורי קאמרי.
