בקהילות ישראל נהוג היה מאז ימי הביניים לציין את כניסתם של הילדים לעולם הקריאה והלימוד בצורה חגיגית, ולברך את הילדים על הצטרפותם הקרובה למעגל ה'קוראים'. לעתים קשור היה הטקס לגיל 3, ולתחילת לימוד התורה, ולעתים לגיל 5 או 6, שעה בה נכנס הילד לבית הספר.
בחלק מן המקורות נקשר הטקס לחג השבועות, המציין את השילוב בין הלימוד ו'קבלת התורה' האישית של הילד לבין קבלת התורה הלאומית
על ידי עם ישראל כולו. במקורות אחרים נקבע זמן הטקס רק על סמך מוכנותו של הילד לקריאה, או על פי התאריך בו החלה קבוצת הילדים ללמוד. כיום נהוג לערוך את הטקס בסמוך לתאריך פתיחת הלימודים, ה-1 בספטמבר.
כבר במאה ה-12 באשכנז שבאירופה, ובהמשך גם במאה ה-17 בקהילות צפון אפריקה, החלו במנהג לקשור בין לימוד האותיות לבין אכילת מאכלים מתוקים. בחלק מן המקומות נהגו לאפות חלות, עוגיות ומאכלים בצורת אותיות האלף-בית, ובמקומות אחרים נערך טקס שלם בו נכתבו על הלוח אותיות האלף-בית בדבש, והילדים התבקשו ללקק את האותיות לקול תרועות ההורים, החברים והמורים. מאפיינים נוספים לטקס היו תלבושת לבנה חגיגית, ועיטור ראשיהם של התלמידים החדשים בזרי פרחים.
המתנות והממתקים נועדו לשמח את הילדים ולעודד אותם בלימודיהם. כך למשל מציג גדול חכמי ישראל בימי הביניים, הרמב"ם, את משנתו החינוכית: "נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו תורה... אלא שהוא, מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו, לא יבין ערך אותו הטוב... והנה ההכרח מביא את המלמד... לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר. ויאמר לו: "למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר"..." (פירוש המשניות, מבוא לסנהדרין, פרק י').
שירו של יהושע סובול 'כפר טודרא', מתאר את טקס החניכה, כפי שנחגג בהרי האטלס שבמרוקו:
"אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס,
היו לוקחים את הילד שהגיע לגיל חמש;
כתר פרחים עושים לו, אצלנו בכפר טודרא,
כתר בראש מלבישים לו, שהגיע לגיל חמש.
כל הילדים ברחוב חגיגה גדולה עורכים לו,
שהגיע לגיל חמש, אצלנו בכפר טודרא.
ואז את חתן השמחה שהגיע לגיל חמש,
אצלנו בכפר טודרא, מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ בדבש מאלף ועד תו
את כל האותיות בדבש ואומרים לו: חביבי לקק!
והיתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש,
אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס".
עידית נחמן היא מרכזת פניות ציבור במכון עתים.
