מיומנו של דו לאומי

יש דברים שלישראלים קשה לעכל, למשל שאלו מהם התומכים ב"חוק דרומי" המאפשר לירות למוות בבדואי שבא לגנוב פרה ממשק יהודי, מכשירים, בבחינת קל וחומר, פלסטיני שיורה למוות ביהודי ששדד לו את המשק כולו. אנחנו משתייכים לחבורה של פלסטינים ויהודים המתנגדים להרג אזרחים - ערבים או יהודים - גם אם הם שודדי אדמות. את הקרבות שלנו אנו עושים בעזרת מילים ופעולות: קולנוע, מוזיקה, כתיבה, הפגנות סולידריות משותפות על אדמות שדודות וגם חרם בינלאומי על מוצרים.

אז הנה יומן מג'נין. יומן עם אמונה, שמנסה להראות שאפשר גם אחרת. בעוד הימין חוגג את נרצחיו, היומן שלנו מתאבל על כל קורבנות הכיבוש והגזענות הארורה, ללא הבדל מוצא, דת, גזע ומין. יומן שרוצה לבדוק אפשרות אחרת.

ג'נין פוסט

עכשיו אפשר לגשת לדבר עצמו.

עברו יותר משלושה חודשים מאז נעניתי לבקשתו של ידידי, ג'וליאנו מר-חמיס, לבוא ולהעביר כיתת אמן לסטודנטים לקולנוע ב"תיאטרון החופש" במחנה הפליטים ג'נין. הייתי אז בדרכי לעלות על המשט לעזה (ו"לדוג" על הדרך 1,113 טוקבקים ב-ynet), אבל ברגע האחרון שיניתי כיוון, והגעתי לג'נין. באותו זמן, לא העליתי על דעתי שהצעתו של ג'וליאנו תשנה את חיי, ושהמחנה הולך להיות ביתי השני.

ביום הראשון לסמינר בג'נין הקרנתי את סרטי "מחילות". מעט לפני ההקרנה, אחת הסטודנטיות הבהירה לי בחיוך מריר שמבחינתה אין זה משנה: כמה שאתאמץ להיות יהודי-מחמד, מקומי כיהודי ישראלי אינו במחנה. מתוך כבוד לתחושתיה, בלעתי את כבודי הפגוע והמשכתי בהקרנה.

רק לקראת סוף הסרט, למראה התגובות המבוהלות של בנות הכיתה לסצינה מסוימת עם איתי טיראן, הבנתי שבעצם איני מבין דבר. אני חושב שאין עמדת מוצא טובה מזו כדי לפצוח בידידות מופלאה.

הכיתה שלנו מורכבת מעשרה סטודנטים וסטודנטיות מגוונים: מהשמאל הקומוניסטי עד האיסלאם המסורתי. יש לנו פלסטינים מתוך גבולות 48, יש מהעיר, מהמחנה וגם מהגולה. יש לנו אפילו אנרכיסט יהודי אחד, שמנסה ללמד אותי ערבית ללא הצלחה יתירה.

לפחות כאן בתיאטרון החופש הצליחו לנטרל לרגע את הקיטוע חסר הרחמים של החברה הפלסטינית לקנטונים שאינם מורשים להתקיים יחד, כמו איברים ללא גוף. ובגלל המצור על עזה, הסטודנט משם יהיה דרך סקייפ. אינשאללה.

ג'נין אומרת אהלן וסהלן

כל השבוע ראינו סרטים קצרים של הסטודנטים. כולם עסקו בדרך זו או אחרת במעמד האשה בחברה המקומית. לאט לאט הבנתי מהם שהמאבק לשחרור פלסטין צריך ללכת יד ביד עם המאבק לשחרור האשה. הדתייה שבחבורה הגדירה זאת "פמיניזם עם חיג'אב".

לאחר שחפרנו וניתחנו ופירשנו, הגענו למסקנה שהמשותף לנו באמת, זו התשוקה לקולנוע. קולנוע אישי אך לוחמני, נאמן לחברה וגם מורד בה.

כזה שיספר את החוויה החזקה של להיות צעיר פלסטיני הנאבק להתנתק מכבלי הכיבוש החיצוני, בד בבד עם מאבקו לשחרור מכבלי החברה שהפנימה את הכיבוש השורף ומפרק אותה מבפנים.

בסוף הסמינר ניגשה אלי הסטודנטית שנזפה בי ביום הראשון. ברוח דומה של התרסה פנתה אליי, הפעם בשם הקבוצה, ושאלה אם אני מוכן להישאר איתם בשנתיים הקרובות כדי לעזור מנסיוני, למצב ולייצב את המחלקה למולטימדיה וקולנוע.

אחר כך אמר לי ג'וליאנו, שג'נין אומרת לי אהלן וסהלן, וזה נדיר בהתחשב בכך שאני יהודי ישראלי - ואני, כמו ילד שזכה במתנה גדולה, התחלתי את הרומן שלי עם ג'נין ועם קבוצת צעירים וצעירות שעוד תשנה את המרחב שבין הירדן לים. כאן בג'נין, בודדים ראו את הים - אבל אני מקווה שרבים עוד יצטרפו לאודיסאה הים-תיכונית שלנו.

הצד השני של הקו הירוק

בחודשים הקרובים אנסה בין היתר, דרך גלריית הטיפוסים שאני זוכה אט-אט להכיר כאן, לשקף את ענייני השעה שאתם מכירים מהחדשות היומיומיות, דרך עיניהם של אנשי המחנה בג'נין - אחד המקומות המורכבים שיצרו מאה שנות סכסוך.

אז מה היה לנו השבוע? האמת, כאן בג'נין לא היה ממש התעניינו בסיפור השחקנים שמסרבים להופיע באריאל. מבחינת הדו-לאומיים האפרטהייד מתחיל בלוד וביפו. אנחנו כאן בעד חרם מוחלט על ישראל עד סיום הכיבוש שיוויון מוחלט לערביי 48 והכרה בזכות השיבה. זה המאבק המשותף והלא אלים שלנו לצדק ולחירות. האפשרות האחרת הוא מאבק מזוין ולא משותף, שלאזרח ישראל-פלסטיני או יהודי אין זכות מוסרית לקחת בו חלק, ובכל מקרה הוא משרת כיום אך ורק את ממשלת ישראל ואת הג'יהאד העולמי.

מה שקשה לישראלים להפנים, הוא שלא דיאלוג פנימי בין יהודים שמאלנים וימנים יסיים את הסכסוך ויביא להתחלה של עידן חדש, אלא רק הסכמה לדיאלוג המבוסס על ערכי צדק ושיוויון מוחלט.

הקו הירוק, שהשחקנים הסרבנים מנסים לסמן במעשיהם, הוא קו פלאי, השקוף ועביר ליהודים משני צדדיו ואטום לפלסטינים ממערב. כשפלסטיני בג'נין מסתכל לכיוון מערב, הקו הירוק הוא קו ברור המפריד בינו לבין הים.

הוא קו אכזרי המפריד תרבותית, חומרית ומנטלית בין הפלסטינים של 48 והפלסטינים של הגדה המערבית, והוא קו שמונע מתיאטרון החופש של ג'נין להופיע בפני הקהל הפלסטיני בחיפה ומונע ממשפחת זבידי לחזור לביתה בקיסריה. זהו הקו שמונע ממשפחות להתאחד והוא שמונע מזוג משני הצדדים להתחתן ולאהוב כמו בני אדם חופשיים.

לעומת זאת, כשישראלי מתל אביב מסתכל מזרחה, אין זכר לקו הירוק. הוא רואה חומה המסתירה לו את הפלסטיני וכולאת אותו במכלאה, כדי שהוא יוכל לנסוע להופיע באריאל, עפרה או שבי שומרון, אך קו ירוק הוא לא רואה.

וכך, הקו הירוק, בתכונתו האופטית הפלאית, הופך את ישראל כולה ליחידה קולוניאליסטית גזענית אחת. ולכן, עד שנוכל למחוק ולהרוס את הקו הירוק ולהקים מדינה שוויונית מהנהר ועד הים, המינימום שיהודים-ישראלים הגונים יכולים לעשות, הוא לאטום את הקו משני צדדיו.

אני מאמין שרק תמיכה יהודית-ישראלית במאבק הפלסטיני הלא אלים, יכולה להוות גשר לבניית עתיד משותף, שבו תוכל משפחת זביידי לחזור לקיסריה ולשיר "אלי אלי שלא יגמר לעולם”, ואריאל תוכל להישאר על משכנה כדי לחזות ב"מעגל הגיר הקוקוזי".

אבל עד אותו היום, חובה על המאמינים בפיתרון שתי המדינות להחרים כל פעילות יהודית-ישראלית, כלכלית ותרבותית מעבר לקו הירוק. מי יודע אם ירבו כמותם בישראל. אולי בכל זאת, בניגוד לחלומי, תצליחו להקים שתי מדינות לשני העמים.

רק לציוני אמיתי יש זכות לחופש היצירה?

הגזענות הערמומית הסתננה לה חרש אפילו לאחת העצומות התומכת בשחקנים, שנחתמה ברשת על ידי אלפים. כתוב בה כך: "והנה באה קבוצה אמיצה של שחקים, ציונים אמיתיים, שרוצים את טובת המדינה ואת הבטחת עתיד ילדינו, ועשתה מעשה - הם מסרבים להופיע באריאל".

ברור לי שזה נכתב מתוך כוונה טובה (המובילה לגיהנום), כדי להגן על השחקנים מהפופוליזם הלאומני - אך מהעצומה משתמע, שרק לציוני אמיתי יש זכות לחופש היצירה, ומותר להשתיק שחקן פלסטיני או לא ציוני. משתמע גם, שרק את עתיד ילדינו צריך להבטיח. ומה עם עתיד הילדים כולם? עתיד ילדי קורבנות הכיבוש? למה תמיד רוחו היהירה והמתרפסת של השמאל הלאומי בסוף מצליחה להעיב ולהעכיר כל עשית צדק?

אל תגנו על שחקנינו במלל לאומני. חדורי אמונה, וללא פשרות, נעמוד נגד כל גילוי של גזענות. הרי ציידי הראשים כבר פרסו רשתותיהם, וההמון בכיכר העיר כבר מצפה בכליון עיניים לשחקנים והשחקניות המובלים אל עמוד הקלון.

בואו הפעם, לשם שינוי, לא נתחנף להמון ולמנהלי התיאטראות תאבי הבצע. בואו לא נפחד כלל, נעמיד תיאטרון למופת, נעמוד יחד מעטים מול רבים, יהודים וערבים, נסרב לכל סוג של אפליה ונתענג לנו על הקרב למען שיוויון מלא. איזה תיאטרון מופלא זה יכול להיות.

ואולי הפלא יתחולל וההמון ימחא בסוף כפיים, ומנהלי התיאטראות יזכרו שפעם הם היו בני אדם. ואז, גם אם ננחל כישלון, כמו שאמר לי פעם השחקן האהוב מכולם: "אני יודע שיהיה זה כישלון מפואר". וכך, בסופו של יום, גם ג'נין תדע שמהפכת התרבות חוצת הלאומים, שהתחילה אמא של ג'וליאנו, ארנה מר חמיס, בתיאטרון קטנטן במחנה הפליטים של ג'נין, הגיעה סוף סוף לתל אביב.

Read this post in English