זהו סיפור מורכב על קורבן, נקם ותשוקה לנקם. זוהי ביוגרפיה על איש שזכויותיו בתחום רדיפת הנאצים לא מוטלות בספק, אבל הפרטים דווקא כן. זהו ניסיון להבין אישיות מורכבת, מבלי לבצע בה שחיטה פסיכולוגית, אלא דווקא להציע הסברים למה שלא מתקבל על הדעת ולא מתאים לדפוס ההירואי.
"ויזנטל, הביוגרפיה", ספרו החדש של תום שגב, הוא המשך ישיר של האובססיות שהובילו את שגב לתיעוד מחודש של יחסי היישוב הארצישראלי וניצולי השואה ב"המיליון השביעי", והשיטות הן אותן שיטות עצמן ששימשו גם ב"כלניות" ובספרים אחרים של שגב: חפירות ארכיוניות מדוקדקות של היסטוריון בצד תעוזה נראטיבית של מְספֶּר מיומן ואיש ששום דבר אנושי אינו זר לו.
ויזנטל. סתירות בין רדיפת הנאצים לרדיפת הכבוד והתהילה (צילום: AP)
תוכלו לפגוש בספר הזה כמה וכמה סתירות בין האיש, שהקדיש את חייו לחשיפה של נאצים מסתתרים לבין האיש שרדף כבוד ותהילה; בין האיש שתיעד בקפידה כל מה שיכול היה להביא לגילוי של עוד זוועות לבין האיש שזכרונו כשל בעדויות רשמיות ושמשום מה חש צורך להעצים את הזוועה, בה הוא עצמו היה נתון. Uיש עוד: הסתירה המכאיבה והאנושית כל כך, בין השנאה הגורפת לנאצים באשר הם, לבין ההערצה לאלברט שפאר.
חשיבותו של הספר ברורה מאליה. עדינותו של שגב והאמפתיה שלו כלפי נושא הביוגרפיה לא מובנים מאליהם, ונוכחותם המתמדת בין דפי הספר היא שהופכת את הסיפור הנורא, המופלא, הקשה והמסקרן של ויזנטל גם להישג ספרותי חשוב. בתרבות הזעירה שלנו, מעטים יודעים לכתוב ביוגרפיה איכותית ומעטים מהם יודעים לעשות זאת באורח לא שיפוטי תוך גילוי העובדות. במילה אחת: מצוין.
בעתיד הלא רחוק, בהנחה שעדיין נתקיים כאן כיישות ריבונית, אפשר יהיה לפתוח קורס אוניברסיטאי על "יסודות הפאשיזם הישראלי", סביב סיפור מכתב המחאה, שנחשף לראשונה ב-ynet
של האמנים שסירבו להופיע מעבר לקו הירוק. הפאשיזם, יאמר המרצה, פנים רבות לו, אבל בינקותו הוא אוהב להסתתר מאחורי תירוצים כלכליים שמשמשים לו מסיכה רבת עוצמה, מתוכה יפעל עד שיגדל ויחשוף את פרצופו האמיתי.
היכל התרבות באריאל. להתיישר עם האידיאולוגיה השלטת
לא היה צורך במכתב אישי של שרת התרבות לאמנים שחטאו בגילוי דעת ובחשיבה פוליטית אותה היא מתעבת. לא היה צורך גם באיום גלוי, כזה שאפשר לתקוף אותו בבג"צ,
על ההקצבה למוסדות התרבות מתוכם יצאו המוחים הסוררים הללו. לא עברו יומיים-שלושה, וכבר הבינו לבד: מי שנהנה מתקציבי מדינה צריך להתיישר עם האידאולוגיה השלטת.
רמזים לכך הרי כבר פוזרו כשיוצרו של הסרט "עג'מי" אמר שהמדינה לא מייצגת אותו, ונמצא מייד שאנשים כמותו אינם זכאים לתמיכה תקציבית לאמנותם. רמזים אחרים אפשר למצוא בקמפיין המתמשך נגד אמנים שצה"ל לא גייס וכעת נוח לקרוא להם "משתמטים" ובלבד שאינם בר רפאלי - סלב שתמיד רואיה לייצג את המולדת בניכר בשל המראה הארי המצודד שלה. רמזים? לפילים יש רגליים דקות מאלה: המסר ברור עד כאב.
ישראל התרבותית-הרשמית, בדמותה של לבנת, רוצה רק אמנים יוצרים ומבצעים שיאמרו אמן ושיאמרו "הן". בינתיים, אם הם לא רוצים, אי אפשר להשליך אותם לכלא – אבל בהחלט אפשר לאיים עליהם בחרפת רעב.
תגידו – זה רק נדמה לי, או שכבר היינו בגמר הגדול הזה פעם? וכשהיינו, נכון שהיה נורא מרגש ב"ערב טוב ניצנים/אילת/ירושלים" לפני הזיקוקים? וכשהיינו, נכון שיכולנו לראות איך הפייבוריט בהימורים הוא הכלאה בין הראל סקעת לבועז מעודה הזה על סטרואידים, ואיך מדדה אחריו הנוסח הצברי של ולדי בלייברג מינוס תלתלים פלוס מחוות חובי סטאריות, ואיך ביניהם שואגת ההכלאה הכי מוצלחת בין ממ"ב למיי פיינגולד?
עמדי. סמל הבינוניות ראוי לנצחון (צילום: רונן אקרמן)
זה רק נדמה לי, או שמתמודדי העונה הזאת יצוקים בתבניות שהכינו מראש ב"טדי הפקות", רק כדי ללכת על בטוח? ואם כבר בטוח: עידן עמדי צריך לקחת. לא בגלל שהוא מצוין, בגלל שהוא הבינוניות בהתגלמותה, ומאחרויו משתרך שובל די ארוך של בינונים-בהתגלמותם שכבר זכו. גם לו מגיע.
