ראובן אדלר

הדבר הכי חשוב זה לדעת להחליט. אם אתה רוצה להקים משרד פרסום, אז ההחלטה הכי חשובה היא פשוט להקים אותו. לי לקח המון זמן להחליט על זה.

פרסום טוב מפוצץ לי את המוח. אחרי כל כך הרבה שנים בעסק הזה אני עדיין משתגע ממשהו מבריק, מקנא במי שחשב על זה ומתבאס שזה לא אני. אם הייתי מפסיק להתרגש, הייתי עובר תחום. אולי לנדל"ן. אולי לפנטומימה.

פרסומת טובה היא פרסומת פשוטה.

אין דבר כזה לא להיות מושפע מפרסומות. גם אלה שמזפזפים בזמן הפרסומות מושפעים. בדרך כזאת או אחרת המסרים מחלחלים גם אליהם.

הקונץ הוא חזרה. את זה למדתי מארתור פינקלשטיין, איש מוכשר בצורה יוצאת דופן. עבדנו יחד על קמפיין הבחירות של ביבי ב־1996, וממנו למדתי את החזרתיות. הוא עבד על מעט מאוד אלמנטים, דברים סימבוליים ופשוטים, אבל חזר עליהם כל הזמן. למען האמת זה כבר יצא לאנשים מהתחת, אבל הוא אמר: כשזה יוצא מהתחת, זה נכנס לראש. והוא צדק. בסופו של דבר הוטמעה כאן חזק השיטה האמריקאית הזאת, ואני חושב שהתלמידים אף עלו על רבם. אנחנו מבינים את העסק.

ההצבעה בבחירות היא אמוציונלית, לא רציונלית. בין השאר צריך להבין שאנשים לא מצביעים למפלגות אלא לאנשים, למי שעומד בראש הפירמידה, וצריך לדעת מתי לעשות את הספין. לדוגמה, בשלושת הימים האחרונים של מערכת הבחירות האחרונה הלכנו על הסיסמה "ציפי או ביבי". אהוד ברק אומר שהעברנו ככה 150 אלף איש מהעבודה לקדימה.

צילום: אייל טואג 

אני אוהב לנצח. גם השותף שלי למשרד, אייל חומסקי, פשוט לא יודע מה זה מקום שני. בכל דבר שעושים כאן אנחנו משתדלים לבלוט ולהיות בשפיץ. הסיסמה של המשרד שלנו היא "לדעת לנצח". זה אפילו מופיע על נייר המכתבים.

היושרה חשובה מאוד לפרסומאי. כמו שאני לא רואה את עצמי מפרסם מפלגה שאני לא מסוגל להצביע בשבילה, ככה אנחנו עובדים רק עם מוצרים שאנחנו מאמינים בהם. הכיבוד שאת מקבלת פה זה משקאות שאנחנו מפרסמים, את המכוניות שאנחנו נוהגים בהן מייבאים לקוחות שלנו. על בגדים אני לא יכול להגיד את זה, אבל רק כי אין לנו אף לקוח של בגדים.

בוס טוב יודע איך לגרום לעובדים לאהוב את מקום העבודה שלהם. עובד מרוצה ייתן בשבילך את התחת.

פרסים הם דבר חשוב. ללקוחות, לעובדים, למורל. כשזכינו בקאן בזהב - וגם השנה, כשזכינו בברונזה - זה נותן המון גאוות יחידה. אמרתי לך, אני אוהב לנצח.

ההתנהלות התקשורתית חשובה לפעמים יותר מהעשייה עצמה. כדי לייצר באז חיובי צריך לדעת מתי לדבר, איך לדבר ומה להגיד, וחשוב גם לדעת מתי לשתוק. למשל, אחרי המשט לא שאלו מה עשתה השייטת לא בסדר ואיפה היה הרמטכ"ל. השאלה היחידה שכולם שאלו היא איפה היתה ההסברה.

למפרסם הישראלי יש שתי מידות: סמול ואקסטרה־לארג'. או שאתה קטן, או שאתה ענק. אין מידות ביניים. אין באמצע.

הדבר הכי טוב שנעשה בהסברה הישראלית מאז קום המדינה זה הסרט "אקסודוס". אף קמפיין לא היה מצליח לעשות את מה שהוא עשה. פול ניומן, מוזיקה וסיפור שכל העולם השתגע ממנו. מי צריך יותר מזה? זה הכיוון שצריך ללכת בו. להביא לפה איזה וודי אלן שבמקום "ויקי כריסטינה ברצלונה" יעשה "נעמה מיכל תל אביב". זה ייתן לנו הרבה יותר מעוד קמפיין תיירותי עם גמלים.

תל אביב זה המקום. גרתי בלונדון ובניו יורק, אבל אני לא מחליף את העיר הזאת בשום מקום אחר. אני אוהב את הים, האוכל, הפשטות, הקלות, היופי, הכיעור. את הכל יחד.

כדורגל מרגיע אותי. אני חולה על ספורט באופן כללי, אבל הכי אני אוהב את מכבי חיפה. אפילו עיצבתי להם את הסמל.

למדתי בבצלאל, נלחמתי בגולן וחזרתי ללימודי הגרפיקה. זה היה הזוי לגמרי להיות במחזור של מלחמת ששת הימים. כולם היו שיכורים מהניצחון הזה. היינו הולכים לעיר העתיקה, קונים דברים בגרושים ואוכלים חומוס ב"פילדלפיה". ירושלים הקטנה היתה מקום מדהים. מי שלמד שם אז, לא שוכח.

למלשינים אל תהי תקווה. בעיני אין דבר איום יותר, כולל לשדוד או לגנוב, מלהיות מלשן. נראה לי שזה חילחל אלי באופן לא מודע מהורי, שהיו ניצולי שואה והיו מדברים על הקאפו. זה ערך שהעברתי הלאה גם לבנות שלי.

אני ממליץ להיות אבא. במיוחד לשלוש בנות, כמו שיש לי. אין לי מי שירים את הקרש, וזה פנטסטי.

אני מאוד אוהב נשים יפות. האמת, מי לא?