פרסום כתבי יד שנתגלו בעיזבונם של יוצרים מוכרים מעורר רגשות מנוגדים; מצד אחד הכמיהה להתוודע למכלול היצירה, גם זו שנגנזה. מצד שני עולה שאלה אתית האם יש להוציא לאור מה שנותר במכוון בצללים.
אולם נדמה כי המקרה של תרצה אתר, שפרקי פרוזה שכתבה רואים אור לראשונה, אינו מעורר התנגדות כלל. כמי שמזוהה כמשוררת, מתרגמת וסופרת לילדים, אתר נותרה באופן כמעט מוחלט בצלו של אביה, נתן אלתרמן,
לפחות בכל הנוגע להתייחסות של הביקורת והממסד כלפי יצירותיה.
נתן אלתרמן. בשם האב ונגד האב (צילום: משה מילנר, לע"מ)
לאתר מעולם לא הוענק מקום בקאנון של הספרות העברית, אף על פי שהיא נחשבת למשוררת אהובה, שרבים משיריה ופזמוניה הולחנו וספרי הילדים שכתבה זכו להצלחה. ניתן להניח כי העובדה שלא חלה סערה סביב פרסום כתביה הגנוזים והבלתי-מושלמים נובעת מכך שעדיין אין רואים בה יוצרת חשובה דיה. נדמה כי העיסוק בדמותה המסתורית של אתר הוא שיוצר תהודה, וכי גם לאחר מותה היא אינה מצליחה להשתחרר מכבלי דמותו האלמותית של אביה.
לפני זמן לא רב, כאשר עיינתי בכתביה המכונסים במספר תיקיות בחדר העיזבון של אלתרמן שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, הבנתי מה שאני מקווה שיחשבו גם הקוראים בספר זה: תרצה אתר ראויה למקום של כבוד ויצירותיה – בשירה ובפרוזה כאחד – למחקר מקיף ומעמיק.
פרט לשני סיפורים מוקדמים שכתבה אתר ופרסמה בעיתון "הארץ", הטקסטים המופיעים בספר הם אכן פרקי פרוזה שהמחברת טרם סיימה את עריכתם, או שהם היו עתידים להיות חלק מפרויקט רחב יותר. לפיכך, נדמה שהמעשה הביקורתי עצמו אינו הוגן – משום שלפנינו מלאכה בלתי גמורה - וכי ראוי להתייחס לכתבים אלו כנדבך נוסף, בלתי מוכר, של אתר כסופרת, השופך אור על דמותה ועל מכלול יצירתה.
ואכן, יש מי שמצא את הפרוזה של אתר כבעלת חשיבות להבנת הפואטיקה שלה; ד"ר שירה סתיו, חוקרת ספרות מאוניברסיטת בן גוריון, ערכה את הספר והוסיפה אחרית דבר מצוינת. במידה רבה, מלאכתה של סתיו הינה בגדר מהלך חלוצי, המציב את הפרוזה של אתר כיצירה בעלת ערך בפני עצמה, כמו גם כאמצעי נוסף להעמקת המחקר בשיריה.
אחרית הדבר, המתפרשת על פני שליש מהספר, היא ממצא מרתק, עשיר באבחנות יפות ומחכימות, בו עומדת סתיו על הקשרים בין הטקסטים הפרוזאיים ומשרטטת את נקודות ההשקה וההתפצלויות של קטעי הפרוזה עם השירים, ובכך מאפשרת תמונה רחבה המציגה את התפתחותה של אתר ככותבת.
אין בכך בכדי לזהות את הספר כמקור מחקרי ותו לא. קטעי הפרוזה של אתר מזכירים מאד את שירתה, הן במימד האוטוביוגרפי המפורש והמובלע כאחד, והן בעושר הדימויים, אשר מקצתם חוזרים בכמה מהסיפורים, צוברים משמעות רבה ומעניקים למבע הפרוזאי גון לירי.
הקוראים אשר מתמצאים בשירתה יזהו שוב את הירח כדימוי חזק בכתביה ואת הדיאלוג החריף והאמיץ שהיא מנהלת עם אביה. דיאלוג המעלה על פני השטח את ביקורתה כלפי דמותו של אלתרמן כמשורר וכאב, ומדגים את יכולתה של אתר להתנגד להשקפתו הפוליטית רק באמצעות הכתיבה.
אחת האבחנות המעניינות של סתיו באשר לטקסטים שאוגדו בספר עומדת על כך ש"הפרוזה של אתר היא מקרה מובהק של כתיבה טראומטית, כתיבה הנעה מתוך אמביוולנטיות של פיצול וחיבור בו זמניים (...) שוב ושוב אנו חשים כי הטקסט נע מסביב או עובר על יד דבר מה נוסף (...) שהכתיבה אינה יכולה אלא לרמוז ולשרטט את עקבות היעדרותו".
ואכן, ההיעדר הוא מרכיב מהותי בפרוזה של המחברת, במיוחד בסיפורים הקצרים שקובצו על-ידה תחת השם "פתאום כבו כל האורות" ובשני המונולוגים הדרמטיים, אליהם היו עתידים ככל הנראה להתווסף מונולוגים נוספים תחת השם "ספר המונולוגים".
ההיעדר אינו מורגש רק כעקבות של דבר מה נוסף שהטקסט לא מסוגל להביע, אלא גם כנקודת מוצא בלתי-ניתנת לשינוי, המכתיבה מהלך חיים שלם של חסר ותלישות. היעדר אחיזה במציאות, היעדרו של האב, היעדר שייכות למקום (בתקופת לימודי המשחק בניו-יורק, למשל) – כל אלו ניצבים כתהום שהדילוג מעליה אינו אפשרי. בפרוזה שלה מנסה אתר להתוות להיעדר פנים, ועל-ידי כך להתמודד איתו, בעוד שלמעשה היא מנכיחה אותו כמשקולת אדירה המושכת אותה מטה מבלי שהיא יכולה להתנגד לה באמת.
אתר מציגה נרטיב של בדידות אשר עוקבת אחריה מילדותה לחייה הבוגרים כאישה, רעיה ואם. דומה כי צלו של אביה הוא לא הצל היחיד שהעיב עליה, ומסיפוריה עולה התחושה כי העולם כולו ועצם הקיום היוו עבורה צל מאיים מולו היא עמדה חסרת-אונים.
כך, למשל, בפתיחת הסיפור הנוגה "הרי לא קרה דבר", תרצה האם מתקשה להתמודד עם שאלותיו של בנה באשר לכאב הגלום בעצם הממשות: "השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה". המצב הראשוני והתגובה המיידית הם חרדתיים, וכך, לאורך כל הסיפור, אנו מתוודעים לתודעה החרדתית, אשר אף על פי שהיא נובעת מטראומה המשוחזרת על-ידה שוב ושוב, יש לה סימוכין בסביבה המאיימת ובחיים שאינם מאפשרים מנוחה ומרגוע.
הפרוזה של אתר רובה ככולה, מתקיימת במרחב של האפלה. היא מערבבת בדיה עם זיכרונות חיים ומשרטטת
עולם מצולק, כואב ושבור, השרוי בעלטה ומטשטש את הגבול בין המציאות למעשה הספרותי. אך למרות תחושה עזה של מצוקה - הבאה לידי ביטוי דווקא ביומיום, בארעי ובפשוט – מבליחים מתוך האין והאפלה הבהובים של אושר. רגעים קטנים של השלמה, של רכות, של אינטימיות, של אהבה.
ואולי זהו סוד קסמה של אתר גם ככותבת פרוזה: יכולתה הכבירה לתאר את הקור בחמימות, את הכאב בעדינות ואת הגס בפיוטיות. מתוך כתביה עולה קול ברור וחד, שחוזקו נובע מהיותו חלש ואינו מתלהם. סגנון כתיבתה נותר לירי ומורכב והמבע עשיר ומטלטל. הגיע הזמן אם כן להכיר בה כיוצרת חשובה ומשמעותית, אשר מכלול יצירתה מציג סופרת ומשוררת בעלת סגנון מובהק ואופן ביטוי ייחודי.
תרצה אתר, "פתאום כבו כל האורות" עם אחרית דבר מאת ד"ר שירה סתיו. הוצאת הקיבוץ המאוחד
