כמעט שלושה חודשים לאחר שנפתחה, תחרות "אגדתא 3" של ynet ובני עקיבא תגיע הערב (יום ב') לסיומה, עם תום שלב הצבעת הגולשים. מחר נפרסם את תוצאות ההצבעה ונגלה מיהו הכותב שהגיע למקום הראשון וזכה ב-2,500 שקל, ומיהם סגניו.
רגע לפני תום התחרות פנינו לחמישה סופרים, שהעידו בפנינו מהו הספר היהודי האהוב עליהם. ומי יודע, אולי ברשימה דומה בעתיד, יופיע שמו של אחד מזוכי "אגדתא". שתהיה לכולנו שנה טובה ופורייה.
פרוזה יהודית משובחת בעיניי כוללת מהפן הדתי, ומנקודת מבטו של סופר, את יצירתו של חיים באר, ומן הפן החרדי, מנקודת מבטה של סופרת, את יצירתה של חנה בת שחר.
בת שחר מתארת בספריה (בין היתר: "הנערה מאגם מישיגן", "שם סירות הדיג" ו"יונקי הדבש המתוקים") את הווי החיים של דמויות נשיות בעיקר, באליטה של החברה החרדית. היא סופרת מודעת מאוד, היונקת השראה מן המקורות, ועם זאת מתארת בצורה מאוד אוניברסלית תחושות של אהבה, אירוטיקה, כמיהות או יחסים בין נשים לבין עצמן ויחסן לגברים. בת שחר (שם ספרותי) היא יוצרת חרדית, שחיה כמדומני בשכונת מאה שערים, והיא נענית לאתגר ומצליחה להעביר את התחושות הללו במסגרת מגבלות החיים החרדיים.
חיים באר מיטיב אף הוא לתאר את החברה הדתית של ימי ילדותו ונעוריו, בספריו הנפלאים "נוצות", "עת הזמיר" ו"חבלים". אני זוכרת קטע חזק מ"חבלים", המתאר את בר המצווה שלו, כאשר האבא מזמין לסעודת מצווה את כל החלכאים והנדכאים של ירושלים, והילד המספר מזועזע ממראה עיניו. תיאור נפלא של העוול ועגמת הנפש שאפשר לגרום לילד בשם המצווה.
לאחרונה יצא תרגום ראשון לסיפור של קפקא: "בבית הכנסת שלנו" - וזהו כנראה הסיפור היהודי הטוב ביותר שקראתי. קפקא מספר על בית כנסת שבעזרת הנשים שלו מסתתרת נמייה, ומתאר את היחס בינה לבין התפילות ובינה לבין המתפללים.
יש בסיפור אמירה על העבר והעתיד הלוט בערפל של הנמייה, ואף על יחסה הלא-ברור לחברת המתפללים. מדובר בהתייחסות מרתקת ודי יחידאית של קפקא ליהדות. רבים ניסו להקביל את הנמייה לאנטישמיות, אך לי נראה שהנמייה הזו היא דווקא קפקא עצמו, ויחסו ליהדות. יש בעיניי משהו אישי ופסיכולוגיסטי בסיפור, הנוגע לסופר ולדתו. זהו סיפור קפקאי, מוזר בדרכו, שהרשים אותי עד מאוד, והוא מלמד רבות על קפקא או עלינו.
גדלות אני מבקשת, ולכן במשך שנים רבות "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן היה הספר היהודי הטוב ביותר שקראתי מעודי. כמובן שהיום אני רואה בו קמטים וחריצים. ככה זה עם ספרים ועם אנשים מסוג מסוים, אחרי שהם גומרים להעתיק את נשמתך, נשמתך חוזרת אליך והיא צינית ובועטת כרגיל.
ב"עיין ערך אהבה" יותר מכל הספרים שכתב גרוסמן מאז, ישנה נקודה ארכימדית – נקודת אחיזה מחוץ לעולם הרגיל. מעין חידוש בתפישה, יכולת לראות את העולם, האנשים, הדברים הרגילים באופן חדש כזה שנשמתך נעצרת לרגעים אחדים, ואתה אומר: לא ידעתי שאפשר גם כך.
גרוסמן כתב על מומיק, שהוריו מסתירים ממנו את השואה, אבל הוא מגדל חיה נאצית במרתף. הוא כתב על תינוק קשיש; על יהודי שלא מצליחים להרוג אותו ככל שמנסים; על ברונו שולץ, הסופר שהצטרף ללהקת דגי סלמון, ועשה זאת באופן פרדוכסלי, מטורף ונוקב חדרי בטן. הוא הגדיר מהי "הזרה" עוד לפני שלמדתי את המושג באוניברסיטה. הוא לימד שאין שלמות בעולם הזה כלל, אבל גדלות – יש.
יש ספרות עם טעם יהודי שנגעה בלבי - החל מסיפוריו של בשביס זינגר (שכמעט כל אחד מהם הוא הברקה), וכלה ביצירותיו של עגנון. אבל לספרות העברית יש בעיה כמעט בלתי אפשרית: שום סיפור על בעיות במשפחה ועל סודות אפלים, וכל מה שממלא את הרומנים הישראליים והבינלאומיים - לא יכול להתחרות בספר שכתוב, אפילו בשפה פחות משובחת, אך מביא את סיפורו האישי של אדם שעבר את אימי השואה.
הסיפורים החזקים ביותר הם ספרי הזיכרונות מן השואה. יש רשימה ארוכה של ספרי זיכרונות אישיים, ששמם לא יגיד הרבה, אך אני מכתיר אותם כספר היהודי הטוב והנוגע ביותר ללבי. "המוציא לחם מן הארץ" הוא ספר שכותרתו לא מסמלת על תוכנו: זהו סיפורו האוטוביוגרפי של יהודי הונגרי, שעבר מסלול ששום רומן המספר על בעיות במשפחה, כמיטב המסורת הקשקשנית שלנו, לא יכול לעמוד קרוב אליו.
הסופר היהודי שלי הוא אלון חילו, מחברם של "מות הנזיר" ו"אחוזת דג'אני". מרבית הסופרים שכותבים ספרות יהודית, ואני ביניהם, מתפשרים בעניין השפה. השפה היהודית היא רב-דורית ורב-שכבתית, ושונה מאוד מעברית בת ימינו. כשכתבתי את "מלכים ג'", כמעט ויתרתי
לחלוטין על שפת התנ"ך. אמנם שילבתי בספר כמה ציטוטים תנ"כיים, אך רובו כתוב בעברית בת ימינו. גם הרומן שאני כותבת כעת, המתאר את עולמם של חכמי ישראל במאה הראשונה לספירה, נכתב בעברית ישראלית, עם נגיעות קלות בלשון חז"ל. אני עושה זאת משום שחשוב לי מאוד שהספרים שלי יגיעו אל קהל קוראים רחב, שרובו אינו בקיא בשפה היהודית הקדומה.
והנה בא סופר ישראלי צעיר, אלון חילו, וכותב שני ספרים נפלאים בעברית עתיקה, שמצליחה להיות כל-כך בהירה ומובנת. "מות הנזיר" מביא את ניחוח לשונם של יהודי סוריה באמצע המאה ה-19, ו"אחוזת דג'אני" משחזר במדויק את שפתם של יהודי יפו בתחילת המאה ה-20. אני מלאת התפעלות מחילו שכותב ספרות ישראלית עכשווית וקולחת, מבלי לוותר על השפה היהודית.
- עוד לא הצבעתם? כאן
תוכלו לקבוע מי המנצח של "אגדתא 3", לענות על חידון קצר וגם לזכות בספר.
