למה החלטת לפרסם את לאורה, מר נבוקוב?

בשנת 1977, בשעה שאביב פושר השתרר בחופי האגמים של שווייץ, נקראתי מחוץ לארץ אל מיטת חוליו של אבי בבית חולים בלוזאן. במהלך החלמה מניתוח שנחשב שגרתי, נראה שאבי נדבק בחיידק שהחליש מאוד את המערכת החיסונית שלו.

אחד הפרקים בכתב ידו המקורי של ו. נבוקוב

אולם רופאיו התעלמו מן הסימנים הברורים של ההידרדרות במצבו, כמו רמות נמוכות ביותר של נתרן ואשלגן. הגיע הזמן להתערב, כל עוד היתה אפשרות להציל את חייו. העברתו לבית החולים האוניברסיטאי של קאנטון ווֹ אורגנה מיד, והחיפוש הארוך והמענה אחר החיידק המזיק החל.

אבי מעד על גבעה בדאבוס בעת שעסק בתחביב האהוב עליו, אֶנטומולוגיה, ונתקע על המדרון התלול בתנוחה לא טבעית. התיירים שגדשו את קרוניות־הרכבל מעליו פירשו את קריאותיו לעזרה ואת נפנופיו ברשת הפרפרים כמעשה משובה והגיבו בצחוק קולני. הפקידוּת הרשמית יכולה להיות חסרת רחמים; מאוחר יותר נזף בו צוות המלון על כך שכשל לתוך המבואה - נתמך בידי שני נערים-שליחים - בעת שמכנסיו הקצרים מונחים עליו ברישול.

ייתכן שאין כל קשר בין הדברים, אבל האירוע הזה ב-1975 בישר על תחילתה של תקופת חולי שלא הרפתה לחלוטין עד לאותם ימים איומים בלוזאן. אבי ערך כמה ניסיונות גישוש לשוב אל חייו הקודמים במלון פאלאס שבמונטרו. אגב, זכרו של המלון המהודר צף לנגד עיני בשעה שאני קורא באיזו ביוגרפיה אינטרנטית מטופשת שהצלחתה של לוליטה "לא סחררה את ראשו של נבוקוב, והוא המשיך להתגורר במלון שווייצי מט לנפול" (ההדגשה שלי, ד"נ).

באותה תקופה החל נבוקוב לאבד את הדרו הגופני. קומתו הגבוהה - מטר ושמונים - השתוחחה מעט וצעדיו על הטיילת שלחוף האגם נעשו קצרים וחסרי ביטחון. אך הוא לא חדל לכתוב. הוא שקד על רומן שבכתיבתו החל ב-1975 - אותה שנה גורלית - יצירת מופת עוברית שכיסי הגאונות שבה החלו לטוות את גולמיהם פה ושם על פני כרטיסיו הנוכחים תמיד.

הוא דיבר על כתיבתו רק לעתים נדירות מאוד, אבל, ואולי משום שחש שנותרו לו רק הזדמנויות ספורות לחשוף אותם, החל לספר פרטים מסוימים לאמי ולי. השיחות שנהגנו לקיים לאחר ארוחת הערב התקצרו והתנהלו בתחושה של דחיפות, והוא היה פורש לחדרו כאילו מיהר לסיים את עבודתו.

הנסיעה האחרונה לבית החולים נֶסְלֶה הגיעה במהרה. אבי הרגיש רע יותר ויותר. הבדיקות נמשכו, ורופא אחר רופא גירד בסנטרו בשעה שהתנהלות העניינים הלכה ולבשה אופי סופני. לבסוף, פֶּרץ רוח שחדר מבעד לחלון שפתחה אחות צעירה ומנוזלת תרם את תרומתו להצטננותו הסופנית של אבי. אמי ואני ישבנו לצדו בשעה שנחנק מן המזון שדחקתי בו לאכול - ובשלוש השתנקויות עוויתיות נכנע לדלקת הסמפונות.

מעט נאמר על הסיבות המדויקות למחלתו. דומה שמותו של האיש הדגול נעטף בשתיקה נבוכה. כמה שנים מאוחר יותר, כשרציתי ללבן את הדברים לצרכים ביוגרפיים, נחסמה גישתי לפרטי מותו.

ו. נבוקוב. "רופאיו התעלמו מהסימנים של ההידרדרות" (צילום: Getty)

רק בשלבים האחרונים של חייו הפכתי שותף לכמה עניינים משפחתיים סודיים. ביניהם היתה הוראתו להשמיד את כתב היד של לאורה - המקור אם ימות בטרם ישלים את הרומן. אנשים חסרי דמיון, שהתעקשו להוסיף את הנחותיהם למערבולת ההשערות שחגה סביב היצירה הבלתי-גמורה, לעגו לרעיון שאמן שגורלו נחרץ יכול להחליט להשמיד יצירה שלו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, במקום להניח לה להתקיים לאחר מותו.

סופר יכול להיות חולה מאוד, ואפילו חולה סופני, ועדיין להמשיך את המרוץ הנואש נגד הגורל ממש עד לקו הסיום, ולהפסיד חרף כוונתו לנצח. גם אירוע מקרי או התערבות מצד אנשים אחרים יכולים לסכל את כוונתו, כפי שסוכלה כוונתו של נבוקוב שנים רבות לפני כן, בדרכו אל הכבשן, אז חטפה אשתו את הטיוטה של לוליטה מידיו.

*** 

זיכרונו של אבי נבדל מזה שלי ביחס לצבעו של העצם המרשים שהבחנתי בו כילד בן שש, בין ערבוביית הבתים דמוית הפאזל של עיר החוף סן נאזֶר. היתה זאת הארובה של האונייה שמפלֶן, שהמתינה לקחתנו לניו יורק. אני זוכר שצבעה היה צהוב בהיר, בעוד אבי מציין בשורות החותמות את דבֵּר, זיכרון שצבעה היה לבן.

אדבק במראה שאני זוכר, ואין זה חשוב מה ידלו החוקרים מן הרישומים ההיסטוריים המתעדים את צבעיהם של קווי ההפלגה הצרפתיים. באותה מידה אני בטוח בצבעים שראיתי בחלומי האחרון באותה הפלגה, עת קרבנו לאמריקה: גוונים משתנים של אפור מדכא שצבעוּ את גרסת החלום של ניו יורק בצבעים בלים ונמוכים והחליפו את גורדי השחקים המלהיבים שהבטיחו לי הורי.

כשירדנו מן האונייה זכינו שוב בשתי גרסאות שונות של אמריקה: בקבוקון קוניאק נעלם ממטעננו בעת בדיקות המכס; אבי לעומת זאת (או שמא היתה זו אמי? - זיכרוני ממזג לפעמים בין השניים) ניסה לשלם לנהג המונית שלנו בשטר של מאה דולר - כל תכולת ארנקו - היות שעוד לא הכיר את המטבע האמריקני (הנהג הישר דחה מיד את השטר בחיוך של הבנה).

בשנים שקדמו לעזיבתנו את אירופה נודע לי רק מעט מאוד על עיסוקו של אבי.

אפילו למונח "סופר" לא היתה משמעות רבה עבורי. רק בסיפורון מקרי שסיפר לי לפני השינה יכולתי לזהות בדיעבד את טעמה המקדים של יצירה מתהווה. רעיון ה"ספר" התגלם בספרים הרבים, הכרוכים עור אדום, שנחו על המדפים העליונים בספריות של ידידי הורי, שבהם התבוננתי בהערכה. הם היו עבורי "מעוררי תיאבון", כפי שנהגנו לומר ברוסית. אבל ה"קריאה" הראשונה שלי אירעה בעת שהאזנתי לאמי המדקלמת את תרגומו של אבי לאליס בארץ הפלאות.

נסענו לחופים שטופי השמש של הריוויירה, ובסופו של דבר עלינו על הספינה המפליגה לניו יורק. שם, בסוף יומי הראשון בבית הספר על שם וולט ויטמן שאינו קיים עוד, הודעתי לאמי שלמדתי את השפה האנגלית. למעשה למדתי אנגלית באופן הדרגתי הרבה יותר, והיא הפכה לאמצעי הביטוי החביב עלי והגמיש ביותר העומד לרשותי. עם זאת, תמיד אתגאה בעובדה שהייתי הילד היחיד בעולם שלמד רוסית בסיסית, עם ספרי עזר וכיוצא באלה, בהדרכתו של ולדימיר נבוקוב.

איני סבור שאבי או צלו של אבי היו מתנגדים לפרסומה של לאורה

אבי היה שרוי בתקופת מעבר משל עצמו. אף על פי שגדל כ"ילד רגיל לחלוטין ששולט בשלוש שפות", הוא עמד בפני אתגר אדיר כאשר נטש את "הרוסית העשירה והחופשייה ממכשולים" לטובת לשונו החדשה - לא האנגלית הביתית שבה דיבר עם אביו, אלא כלי רב־מבע, צייתני ושירי לא פחות משפת האם שלו.

חייו האמיתיים של סבסטיאן נייט, הרומן הראשון שכתב בשפה האנגלית, עלה לו בלבטים ובייסורים אינסופיים, בוותרו על הרוסית האהובה עליו, "הרכה בלשונות" כפי שכינה אותה בכותרת שירו האנגלי שהופיע ב"אטלנטיק מונתלי" ב-1947.

בינתיים, במהלך תקופת המעבר לשפה החדשה וערב נסיעתנו לאמריקה, הוא חיבר את יצירת הפרוזה הרוסית החשובה האחרונה שלו (במילים אחרות, לא חלק מיצירה בהתהוות ולא גרסה רוסית של יצירה קיימת). היתה זאת הנובלה ווֹלְשֶׁבְּנְיק (הקוסם), שהיתה במידת־מה המבשרת של לוליטה.

הוא חשב שהשמיד את כתב היד הקטן או איבד אותו, ושתמציתו היצירתית נבלעה בלוליטה. הוא נזכר שקרא את הנובלה לילה אחד בפריז לפני קבוצת חברים, בחדר שחלונותיו כוסו בנייר כחול כנגד איומן של הפצצות הנאציות. כשהתגלה כתב היד בסופו של דבר, בחן אותו נבוקוב בחברת אשתו, וב-1959 הם החליטו שיש טעם אמנותי לכך שהיצירה "תורק לאנגלית בידי משפחת נבוקוב" ותפורסם.

הדבר לא יצא אל הפועל אלא כעשור לאחר מות אבי, ופרסומה של לוליטה הקדים את זה של אמהּ הורתהּ. מספר מו"לים אמריקנים נמנעו מלפרסם את לוליטה בשל חששם מן ההשלכות של הנושא הרגיש שבו עסק הרומן. בהיותו משוכנע שלוליטה תיוותר לנצח קורבן של אי־הבנה, החליט נבוקוב להשמיד את טיוטת הרומן, ורק בזכות התערבותה של ורה נבוקוב ניצלה הטיוטה פעמיים משריפה בכבשן שלנו באיתקה.

לבסוף הסכים נבוקוב שסוכן ימסור אותה להוצאת אולימפיה של ז'ירודיה, כיוון שלא היה מודע למוניטין המפוקפקים של אותו מו"ל. היה זה שיר ההלל של גרהם גרין שקידם את לוליטה הרחק מעבר למעמדם של חוגי הסרטן והגדי הזבליים (שאותם ירש ז'ירודיה מאביו באובליסק) ושל הסוסים האחרים שבאורוות אולימפיה, שהיו פורנוגרפיים אף יותר, וסייע לה בדרכה להיעשות לאחד הספרים הטובים שנכתבו אי־פעם, לדברי רבים.

הדרכים המהירות והמלוניות באמריקה של שנות הארבעים שמתוארות בספר הזה, שהקדים את ז'אנר רומן הדרכים, וכן השמות והמקומות הרבים מספור המצוינים בו, הונצחו באנגראמות ובמשחקי המילים של נבוקוב.

ב־1961 השתכנו בני הזוג נבוקוב במלון מונטרו פאלאס שבשווייץ, ושם, באחד הערבים הראשונים לשהותם רוקנה לנצח מנקה בעלת כוונות טובות סל ניירות מעוטר בפרפרים מכל תוכנו: צרור עבה של מפות דרכים אמריקניות שעליהן סימן אבי בקפידה את הכבישים והערים שעברו בהם. גם הערות מקריות שלו נרשמו שם, וכן שמות פרפרים ופרטי סביבתם הטבעית.

כמה עצוב המאורע הזה, במיוחד עכשיו, כשכל פרט כזה נחקר על ידי מלומדים בכמה יבשות. כמה עצוב גם שעותק מן המהדורה הראשונה של לוליטה, שהוקדש לי באהבה, נגנב ממרתף בניו יורק ונמכר בעבור שני דולרים בדרכו לחדר מגוריו של תלמיד התואר השני באוניברסיטת קורנל.

מוטיב שריפת הספרים רדף אותנו. כשהוזמן להרצות בהרווארד על דון קיחוטה ביקר נבוקוב את הספר על היותו "גס" ו"אכזרי", על אף שהכיר בכמה ממעלותיו של סרוונטס. הביטוי "קרע לגזרים" שיוחס כעבור שנים לביקורתו של נבוקוב סולף שוב ושוב בידי עיתונאים בורים למחצה. לבסוף הופיעה קריקטורה המתארת את נבוקוב העומד לפני כיתתו ואוחז בידו כרך עולה בלהבות, בליווי הטפת מוסר קפדנית כיאה וכיאות.

וכך לבסוף הגענו ללאורה, ושוב להרהורים על אש. בחודשי חייו האחרונים בבית החולים שבלוזאן שקד נבוקוב בקדחתנות על כתיבת הספר, והתעלם מלגלוגיהם של קהי הרגשות, ממשאלותיהם של בעלי הכוונות הטובות, מהשערותיהם של הסקרנים בעולם שבחוץ ומייסוריו מבית.

בין אלה האחרונים היו דלָקות שלא הרפו תחת ציפורני רגליו. לעתים הרגיש שמוטב לו להיפטר מבהונותיו וחסל מאשר להשלים עם הפדיקור החובבני שביצעו בו האחיות, וחש דחף לנבור בהן בעצמו כדי לזכות בהקלה. אפשר למצוא בלאורה הדים אחדים למצוקתו.

הוא הביט בעולם שטוף השמש שבחוץ ובקול שקט אמר שפרפר מסוים כבר בקע בעונה זו מן הגולם ומתעופף לו כעת. אבל כבר לא נכונו לו טיולים בשדות שעל הגבעות בעוד ידו אוחזת ברשת פרפרים ומוחו שוקד על ספר. הספר עדיין נכתב, אם כי בבידוד המחניק של חדרו בבית החולים, ונבוקוב החל לחשוש שמא השראתו וריכוזו יפסידו במרוץ נגד בריאותו הכושלת. בשל כך שוחח ברצינות עם אשתו ותבע ממנה לשרוף את לאורה אם לא יושלם הרומן עד שעת מותו.

קטני השכל מבין נחילי כותבי המכתבים שעטו עלי מחזיקים בדעה שאם אמן מבקש להשמיד את יצירתו הלא מושלמת או הלא שלמה בעיניו, כי אז על פי ההיגיון עליו לעשות זאת בצורה מסודרת ומראש. אותם חכמים מחוכמים שכחו שנבוקוב לא רצה לשרוף את לאורה - המקור בלית ברירה, אלא להמשיך לחיות עד לכרטיסים האחרונים שיידרשו כדי להשלים לפחות טיוטה מקיפה של הרומן.

כך גם הועלתה השערה שלפיה הטיל פרנץ קפקא על ידידו מקס ברוד להשמיד את "הגלגול" שכבר ראה אור יותר מפעם אחת, וכן יצירות מופת נוספות שחלקן התפרסמו וחלקן עדיין לא, ובכללן הטירה והמשפט, ביודעו היטב שברוד לא יוכל לאלץ את עצמו לבצע את המשימה (תחבולה תמימה למדי מצדו של מוח צלול ונועז כמו זה של קפקא), ושנבוקוב נקט אותם השיקולים עצמם כאשר הפקיד את השמדתה של לאורה בידיה של אמי. היא היתה שליחה אמיצה ומהימנה ללא דופי, ואי־יכולתה לבצע את המשימה נבעה מדחיית הפעולה - דחייה מחמת גיל, חולשה ואהבה שאין לה מידה.

כשירשתי את המשימה הקדשתי לה מחשבה רבה. אמרתי וכתבתי פעמים רבות שבשבילי במובן מסוים הורי לא מתו מעולם, אלא המשיכו לחיות, מביטים מעבר לכתפי מתוך לימבו מדומה, מוכנים להציע מחשבה או עצה כדי לסייע לי בכל החלטה חיונית, בין שהיתה זאת סוגיה מכרעת או איזה עניין שגרתי.

לא הייתי צריך לשאול את חוכמתי מכותרות הספרים של אידיוטים שבאופנה, מכיוון שקיבלתי אותה מהמקור. אם מתחשק למבקר בעל דמיון להשוות את המקרה שלי לתופעות מיסטיות, לו יהי כן. בנקודה זאת החלטתי שכביכול בדיעבד נבוקוב לא היה מעוניין שאהיה עבורו האיש מפורלוק או שאניח לחואניטה דארק חדשה - זה היה שמה הזמני של לוליטה, שנידונה לשריפה - לעלות על המוקד, כיאה לז'אן ד'ארק מודרנית.

במהלך ביקוריו האחרונים של אבי בביתנו, ביקורים שנעשו קצרים ונדירים יותר ויותר, ניסינו בגבורה להמשיך את פטפוטינו בזמן ארוחת הערב, אבל לאורה ועולמה־שלא־מן־העולם־הזה היו מחוץ לתחום. בשלב זה ידעתי, ואני סבור שגם אמי ידעה, כיצד יתפתחו הדברים בכל מובן.

חלף זמן־מה לאחר מות אבי עד שיכולתי להביא את עצמי לפתוח את תיבת הכרטיסים. הייתי צריך לחצות מחסום משתק של כאב לפני שנגעתי בכרטיסים שאבי סידר וערבב באהבה רבה. לאחר כמה ניסיונות, עת התאשפזתי בעצמי בבית חולים, קראתי לראשונה את היצירה, שלמרות היותה בלתי־שלמה היתה חסרת תקדים בסגנונה ובמבנה שלה ונכתבה "ברכה בלשונות", האנגלית של נבוקוב באותה תקופה.

ניגשתי בקדחתנות למשימת הכנתו והתקנתו של העתק ראשוני, והכתבתו למזכירתי הנאמנה כריסטיאן גאליקר. לאורה התקיימה בעולם של צללים והגיחה ממנו רק לעתים, לעיוני ולצורך העריכה החלקית שהעזתי לבצע בה. רק בהדרגה התרגלתי לרוח הרפאים המטרידה הזאת, שדומה שניהלה קיום כפול ובו־זמני משל עצמה בדומיית הכספת ובנבכי מוחי.

כבר לא יכולתי עוד להרהר בהשמדתה של לאורה, והדחף היחיד שחשתי היה להניח לה להציץ לרגע מדי פעם מתוך האפלה שהיתה שרויה בה. מכאן נובעים אזכורי המעטים ככל האפשר ליצירה לאורך השנים, אזכורים שחשתי שאבי

לא היה מתנגד להם, ושיד ביד עם הדלפות והשערות מקורבות מצד אנשים אחרים הביאו בהדרגה לרושם המקוטע של לאורה, זה שהעיתונות הששה־אלי־סקופ מתהדרת בו עכשיו.

כמו כן איני סבור, כפי שכבר אמרתי, שאבי או צלו של אבי היו מתנגדים לפרסומה של לאורה, עתה מששרדה את זמזום הזמן - הישרדות שאולי תרמתי לה, לא מתוך שעשוע או חישוב מראש, אלא בשל כוח אחר שלא יכולתי להתנגד לו. האם ראוי אני לקללה או לשבח?

"אבל למה באמת החלטת לפרסם את לאורה, מר נבוקוב?"

ובכן, אני בחור נחמד, וכשגיליתי שאנשים ברחבי העולם נוהגים בי קרבה יתרה ומכנים אותי בשמי הפרטי כשהם מזדהים עם "הדילמה של דמיטרי", חשתי שיהיה זה נחמד מצדי אם אקל את סבלותיהם.

מתוך "לאורה - המקור (כיף למות)" מאת ולדימיר נבוקוב. תרגום: רונן סוניס. ידיעות ספרים